צעצועי-על מחזיקים מעמד עוד קיץ: מחשבות שלי על טוי סטורי 3

(פובלש לראשונה בטמבלר ב1 ליולי 2010)

קודם כל הבהרה: זוהי לא ביקורת על הסרט. ביקורות קראתי (קראתם?) כבר המון, ואני מסכים עם רובן. בקצרה: פיקסר עשו זאת שוב, אולי אפילו יותר מאי פעם (אם וול-אי ואפ היו סרטים מבריקים שמחוץ לתבנית של להיט מצויר מיינסטרימי, אבל בכל אחד מהם יש בעיות מינוריות של שינויי קצב ואווירה מוגזמים קצת – בטוי סטורי 3 הם מצליחים לקחת את התבנית ולעבוד בתוכה כדי ליצור משהו באמת עילאי), מר פריקלפנטס שולט (עוד על זה בהמשך), היכולת שלהם לשלב אלמנטים אפלים ומטרידים בתוך סרט שמדבר גם לילדים היא מדהימה, מר פריקלפנטס שולט (הבטחתי עוד) וגו’.

הטקסט להלן הוא טקסט למיטיבי לכת, שכבר ראו את הסרט ומתעניינים בניתוח קצת יותר עמוק שלו. הוא בפירוש לא מיועד לקריאה לפני שצפיתם בסרט. אני הלכתי לסרט עם מעט מאוד מידע מקדים. לא ראיתי את כל הטריילרים, רק את הטיזר הראשון, ולא קראתי אף ביקורת מעבר לכותרת שלה – כבוד שאני נותן למעט מאוד סרטים, מצויירים או לא. החוויה של לגלות את כל ההפתעות שיש בסרט הזה היא חוויה שלא הייתי מוותר עליה, ואני ממליץ גם לכם לא. אז בבקשה (אני אעבור לאנדרליין ובולד שוב כי זו נקודה קריטית) אם לא ראיתם את הסרט עדיין, תעשו לעצמכם טובה ותלכו אליו הכי טהור שאפשר. אל תמשיכו לקרוא. ראו הוזהרתם.

מנקודה זו ואילך ספוילרים גאלור.

 כמו סרטי טוי סטורי הקודמים, טוי סטורי 3 עוסק הרבה בשאלות של זהות והגדרה עצמית. העולם של הסרטים האלה הוא קרקע בשלה מההתחלה להתעסקות בשאלות האלו – לצעצועים יש את התפקיד המוגדר שלהם, זה שלשמו הם נוצרו. התפקיד הלא-מודע שלהם. ה”איד” שלהם, אם תרצו. גם כשבני האדם עוזבים את החדר, והצעצועים מפתחים מודעות – ה”איד” שלהם עדיין מוכתב על ידי התכנותים והמשקל הרגשי שבני האדם שמים עליהם. באז תמיד יישאר החייל ההירואי, גם כשהוא מפתח מודעות לכך שהוא צעצוע בעולם של בני אדם. וודי תמיד יהיה מנהיג, סמל לנאמנות חברית ותושייה מחשבתית בעת צרה. בו פיפ (עליה השלום) תמיד תהיה עלמת חן עדינה. הפוטייטו הדס יישארו זוג מבוגר ומאוהב עם איברים מודולריים. וכולי.

 היכולות של הצעצועים בפאזה המודעת שלהם, כשבני אדם לא נמצאים לידם, אמנם מוכתבים על ידי התכונות הבסיסיות שלהם כצעצועים – אבל הן פראפרזה עליהן. אם נמשיך להצמד למושגים פרוידיאניים, אפשר להגיד שמדובר באגו שלהם. בו זמנית, קיימת אצלהם היכולת לשבור את המסגרת – בהבנה, לדוגמא, שהבעלים שלהם לא תמיד יהיה נאמן להם, או בהבנה שלא כל התכתיבים של בני האדם הם תכתיבים שחייבים לציית להם. זוהי מודעות ביקורתית למעשיהם שאפשר לומר שנובעת מהסופר-אגו.

 עד כאן פלצנות פרוידיאנית. היה חשוב לי להסביר את נקודות הבסיס האלה כדי להסביר את ההקבלה שאני רואה בין המנטליות הצעצועית לזו של בני האדם.

 ההזדהות הראשונית עם הדמויות האלה, על אף היותן צעצועים, גוררת רצון מיידי למצוא נקודות השקה בין ההרפתקאות שלהן לבין חייך. העובדה שאתה יכול למצוא כאלה נקודות השקה גוררת הזדהות עמוקה יותר. אלו עקרונות בסיסיים מאוד של כל יצירה בדיונית או פנטסטית, אבל חלק גדול מאוד בגאונות של של פיקסר (ומה שמבדיל בין סרטים שלהם לבין רוב הסרטים האחרים והנחותים-לדעתי בסוגה המצויירת של השנים האחרונות – לדוגמה “שרק” או, אנא עארף- “רובוטים”) היא הנאמנות המוחלטת שלהם למשל, שלא פחותה מהנאמנות שלהם לנמשל. הסיטואציות הרגשיות שהצעצועים עוברים הן סיטואציות שאולי שייכות לגמרי לעולם הצעצועים וזרות לעולם שלנו – אבל אנחנו מוצאים בהן נקודות השקה. במונטאז’ מעורר-הדמעות של ג’סי בסרט השני, לדוגמה, היא נזכרת באיך שאמילי, ה”ילדה שלה” נטשה אותה. אין הקבלה מדוייקת לסיטואציה כזו בחיים שלנו, אבל היא מרגשת כי אפשר לשייך אותה להרבה סיטואציות שונות – נטישה של חברים, של בני זוג, של הורים. בביקורות מסויימות שקראתי ברשת המבקרים מתעקשים שהיחסים בין הצעצועים לבעלים שלהם הם מטאפורה ליחסים בין אדם לאלוהים, ושהנטישה היא בעצם מקבילה לתחושה שאלוהים כבר לא דואג לך. על אף שאני יכול להבין מאיפה זה בא, אני חושב שחלק גדול מהקסם הפיקסרי נובע מזה שאין נמשל מדוייק, אלא נמשל רגשי מופשט.

 הסרט הראשון עסק בהתפתחות של המודעות הביקורתית אצל הדמויות העיקריות. אצל באז זו היתה ההבנה וההתמודדות שלו עם הרעיון שהוא למעשה צעצוע. אצל וודי זו היתה ההבנה שהוא לא חייב להיות במקום הראשון בעיני הבעלים שלו, או לפחות לא לבד בו. אפשר להקביל את ההתפתחות הזו לגיל הילדות עד התבגרות של הצעצועים, בו הם מבינים את תכונות הבסיס שלהם ואת העולם בו הם חיים.

אם הסרט הראשון עסק בהתבגרות מילדות, הסרט השני כבר עסק בשלב הקריירה. וודי נאלץ לבחור בין המשפחה שלו, הבית שלו, העולם החם שבו הוא צמח, לבין ה”ייעוד” (לכאורה) שלו. ייעוד “גנטי” במובן שבו הוא נקבע לחלוטין על ידי גורמים שהיו שם לפני שנולד – תכנית טלויזיה בה הדמות שלו כיכבה. ייעוד של חיים בעולם שבו יעריצו ויעריכו אותו מיליוני אנשים – אבל מאחורי זכוכית במוזיאון ביפן. באז, בהעדרו של וודי, נאלץ לקבל על עצמו את תפקיד המנהיג ההירואי אליו הוא בעצם נבנה – אבל מגלה שהוא ממשיך להתמודד עם ה”איד” (מצטער, הייתי חייב לחזור לזה) שלו –להתמודד  מילולית ממש-  ההתקדמות שלו נעצרת על ידי באז אחר שאינו מודע להיותו צעצוע. באז המודע מצליח “להתגבר” על באז הלא-מודע בכך שהוא מאפשר לו לחיות את הקונפליקט הנצחי שלו עם אביו - זרג הרשע/לא-רשע-בעצם-כל-כך. חלק מהקסם הוא שבאז המודע לא באמת “מביס” את באז הלא-מודע, ובאז הלא-מודע מקבל על ידי כך את הלגיטימציה להביא את הסיפור שלו עם אביו לידי מיצוי.

 הסרט השלישי עוסק בזקנה, במוות, ובהבנה שבגיל מסויים גם ההרגלים המודעים אותם פיתחת בשני השלישים הראשונים של החיים/הטרילוגיה עלולים להוות לך מכשול, אם לא תצליח לפתח חשיבה ביקורתית גם כלפיהם.

 בתחילת העלילה אנחנו מוצאים את הצעצועים בשלב הנורא שהאיום שבו הוזכר כבר בסרט הקודם – מה קורה כשאנדי, הבעלים, מתבגר ולא משחק בהם יותר. הצעצועים לא מתמודדים כל כך טוב עם המצב. אחרי שנים שבהן הם היו נעולים בודדים בתוך ארגז, הם מנסים טריק אחרון ומורכב כדי למשוך את תשומת ליבו של אנדי. כלומר, כבר בפתיחה אנחנו נתקלים בקונפליקט שבין ההרגלים/התכנות של הצעצועים לבין המציאות. נכון שאחרי כשלון המבצע וודי מודיע לחבר’ה שהם סוגרים את הבאסטה, אבל אנחנו בתור צופים יכולים לנחש שזה קורה אחרי כמה שנים של חיים בודדים בארגז. הצעצועים מקבלים בהכנעה כמעט גמורה (חוץ מכמה פרצופים זועפים) את הרעיון שהם עוברים לעליית הגג - וזוהי ההופעה הראשונה של עוד מוטיב חוזר בסרט – הכניעה והקבלה של הזקנה וה”מיותרות” שבה (מוטיב שבא לידי ביטוי קיצוני ודרמטי במיוחד בסצינת המשרפה לקראת סוף הסרט, רגע אחרי שלוצו הדוב המרושע אומר לגיבורינו “איפה האנדי שלכם עכשיו?”).הצעצועים נראים שלמים לקבל את החיים חסרי התוחלת בעליית הגג, קבלה שמוביל אותה ה”מנהיג” של החבורה – וודי, שמתעקש להמשיך להיות נאמן לאנדי גם כשאנדי לא נזקק לנאמנות שלו יותר.

 אבל כשאנדי בוחר להפריד בין וודי המנהיג לבין שאר החבורה, העניינים מסתבכים. בעקבות שרשרת טעויות וחוסר הבנה שאר הקבוצה מתפכחת מהאשליה ונהיית שבויה בכעס כלפי אנדי, והם שמחים לברוח ממנו למעון הילדים “סאניסייד” כדי למצוא אהבה חדשה.

תחשבו רגע על הסצינה שבה וודי עוזב את החבורה, שמסרבת להאמין לו ומתעקשת להשאר במעון במקום לחזור לבית של אנדי. וודי קורא להם “אנוכיים” ומסרב ללחוץ את ידו של באז. מצד אחד – אנחנו יודעים שוודי צודק כשהוא אומר להם שמדובר בחוסר הבנה, ואנדי לא התכוון לזרוק אותם. מצד שני – גם אם הוא צודק, ברור לנו שהם צודקים מכיוונם, ושוודי עדיין שבוי בהרגלים הישנים שלו. הסצינה הזו מעבירה במדוייק דואליות מוסרית שבה שני הצדדים צודקים וטועים באותה המידה. אנחנו מסכימים עם וודי אבל גם מרחמים עליו.

 המערכה השניה של הסרט מתארת במקביל את העולם שוודי נחשף אליו אצל בוני הילדה וצעצועיה, ואת העולם ששאר החבורה מגלה ב”סאניסייד”. וודי מגלה חבורה של צעצועים שמסורה לילדה שלהם לא פחות ממה שהחבורה שלו היתה מסורה לאנדי, ו”נהנה כמו שהוא לא נהנה כבר שנים”. ועדיין הוא רוצה לחזור הביתה לאנדי.

בינתיים, מעון היום “סאניסייד” מתגלה כחברה היררכית וכוחנית, שמנוהלת על ידי לוצו הדוב המתקתק והריחני מבחוץ אבל האפל מבפנים. כבר בנאום ההכרות של לוצו עם החבורה, עוד לפני שאנחנו מגלים את הצד המרושע שלו, יש סאבטקסטים של חוסר-אמון. הוא מנהל חברה של צעצועים שנדחו על ידי הבעלים שלהם, נפגעו, ושמחים למלא את תפקידם במקום בו אין צורך בנאמנות – כי “כשהילדים מתבגרים פשוט מחליפים אותם ילדים אחרים”.

בהרפתקאות במעון באז, כמו בכל אחד מהסרטים, עובר משבר זהות שקשור להיותו חייל צייתן וקל לשטיפת-מוח. לוצו וחבריו מתכנתים את באז מחדש בהנפת כפתור כדי שיהיה חלק מצבא המשרתים של לוצו. מעניין לשים לב שגם במצב הזה, וגם ב”מצב הספרדי” שלו, התכונות שמגדירות את באז נשארות זהות - לרבות המשיכה שלו לג’סי.

בהמשך מתגלה לנו בפלאשבק סיפורו המלא של לוצו. גם הוא התחיל בתור צעצוע אוהב (השם שלו הוא קיצור של Lotso Hugging Bear  ), והיתה לו ילדה נאמנה. הפלאשבק הזה מזכיר בתחילתו את הפלאשבק של ג’סי מהסרט השני, אבל עם טוויסט מזוויע אפילו יותר – לוצו וחבריו נשכחו על ידי דייזי הילדה, ואחרי שהם צולחים את המסע חזרה הביתה כדי להתאחד איתה – לוצו מגלה שהוא הוחלף בדוב זהה. הבגידה שהוא חש כל כך גדולה שמהרגע הראשון הוא חייב להנחיל אותה גם לשני החברים שלו, ומתנהג כאילו שלושתם הוחלפו ולא רק הוא. אגב, מעניין לשים לב שקולו של לוצו הוא נד ביטי, קול שמצד אחד משדר חמימות אמריקאית דרומית, ומצד שני מדובר בשחקן שהתפקיד הקולנועי שבזכותו הוא לנצח ייזכר הוא בתור הגבר הנאנס (והנוקם) ב”גברים במלכודת”.

 

(I want one that squeals like a pig)

בסוף סצינת הבריחה המטורפת מהמעון, אנחנו מגיעים לרגע של עימות בין לוצו והנאמנים לו לבין וודי והחבר’ה. יש פה הקבלה מעניינת בין שתי חברות

(Society, not company)

הצעצועים - בשתיהן יש מנהיג ברור, ובשתיהן האידיאולוגיה שלו מחלחלת למטה. אם וודי מוביל את החבורה שלו לפי עיקרון מנחה עיקרי אחד חשוב – נאמנות עיוורת לאנדי – לוצו מוביל את החבורה שלו על פי עקרונות של חוסר-נאמנות, פרגמטיות, אופורטוניזם קר וניצול החלשים על ידי החזקים. בשתי החברות, ברגע שהמנהיג נלקח מהן הצעצועים מתנתקים מהאידיאולוגיה (כמו שאנדי הפריד בין וודי לשאר הצעצועים, כמו כשביג בייבי זורק את לוצו לפח האשפה). צעצועים הם קלים לתמרון על ידי מי שמפגין סמכות כלפיהם, כמו ילדים.

ברגע העימות, וודי מנסה להזכיר ללוצו את האהבה שלו לדייזי, ואת החיים הקודמים שלו. לוצו מסרב לקבל את העבר שלו, והעימות שנוצר בינו לבין ביג בייבי – שכן זוכר את ה”מאמא” שלו בתור דמות חיובית – פותר את הקונפליקט.

יותר מעניין מכך – נרמז פה עוד קשר בין וודי לבין לוצו. למעשה, אני חושב שוודי מתחיל להבין פה את ההשלכות של חוסר-הביקורתיות שלו כלפי עצמו. אפשר לטעון שלוצו התחיל את המסע שלו כמו וודי, אבל כיוון שהוא לא הצליח להשלים עם זה שאהבה היא משהו שיכול להלקח ממנו ובמקום זאת אימץ את הכעס ואת המרירות – הוא נעשה מרושע.

בסצינת המשרפה אנחנו רוצים להאמין שלוצו בכל זאת חזר בו מדרכיו המרושעות, אחרי שוודי ובאז מסכנים את עצמם כדי להציל אותו. אבל ברגע שהוא מוצא את עצמו עם ידו על העליונה שוב – הוא מנצל זאת. לוצו נשאר אופורטוניסט עד הסוף, ווודי נשאר נאמן לחבריו עד הסוף. כאמור, לפני שלוצו עוזב אותם למותם הוא מסנן את המשפט “איפה האנדי שלכם עכשיו?”. ברגע שקשה לתאר במילים, הצעצועים מחזיקים ידיים ומקבלים את המוות. אחרי כל מה שהם עברו נראה כאילו שאין כבר בשביל מה להלחם. הם ניצלים בדקה התשעים על ידי החייזרים הירוקים של פיצה פלאנט, ומעניין לשים לב שגם הם, בסופו של דבר, רק הלכו בעקבות התכנות הקלאסי שלהם – האמונה ב”זרוע”.

גם אחרי שהם ניצלים ממוות, וודי מסרב להכנע לזעם וכששאר הצעצועים רוצים לכסח ללוצו את הצורה הוא אומר להם שלוצו “לא שווה את זה”.

 כשהצעצועים חוזרים הביתה, וודי רואה את אנדי נפרד מאימו בדרך לקולג’. הרגע האנושי הפשוט הזו, בו אמא של אנדי אומרת לו “הלוואי שהייתי יכולה להיות איתך תמיד” – סוגר לוודי את המעגל שחיכינו שייסגר מתחילת הסרט. ברגע של מודעות עצמית שיכול היה להגיע רק אחרי הטראומות שהוא חווה, וודי מבין שמתוך האהבה לאנדי הוא חייב לשחרר אותו, ומניח פתק על הקופסא שקורא לאנדי לתרום את הצעצועים לבוני הילדה.

בויתור של וודי על אנדי הוא לא רק הצליח לתת לעצמו ולחברים הזדמנות נוספת לאהבה, או “ילדות שניה” אם תרצו – אלא גם לאנדי בעצמו, שבעזרת בוני משחק עוד פעם אחת עם הצעצועים איתם הוא גדל. סיטואציה שלא היתה יכולה להווצר אם וודי לא היה מצליח להתגבר על ההרגלים האובססיביים שלו.

 הסיום של הסרט הוא עוד דוגמה ליכולת של יוצריו ליצור הזדהות רגשית עמוקה עם הדמויות גם כשאנחנו לא באמת מסוגלים להקביל את הסיטואציה בה הן נמצאות לחיים שלנו. לרגע אנחנו רוצים לחשוב שהחיים עם בוני יהיו קצת כמו מעבר לבית אבות, או הקבלה אחרת מהחיים שלנו. אבל הרי הצעצועים לא באמת מזדקנים. החיים שלהם עם בוני יכולים להיות מלאים לא פחות מהחיים שלהם עם אנדי, ולהיות בסיס לעוד טרילוגיה/ספין-אוף טלוזיוני של שש עונות. ועדיין – יש בסצינה הזו עילוי של סגירת מעגל, של השלמה עם ההתבגרות ועם הפרידה מאלמנטים בחיים שלך שחשבת שמהווים את כל המהות שלהם. לאלמנטים האלה יש אפילו יותר משמעות כשאנחנו חושבים על המסע שהדמויות האלה עברו מאז הסרט הראשון, ועל כך שגם בשבילנו לא היה רגע אחד שבו דמיינו שהחיים בלי אנדי יכולים להיות מספקים עבורם כמו החיים איתו. גם אנחנו, במהלך שני הסרטים הקודמים, שוכנענו שאלה החיים להם הגיבורים האלה נועדו. וגם אנחנו היינו צריכים את הריקוד האחרון הזה כדי להשתכנע שאפשר להפרד.

לסיכום: מר פריקלפנטס שולט.

(You rock my world, Mr. Pricklepants)