· הקדמה: פחד ותעוב בכנס הבירה
בשבוע שעבר, במסגרת ועידת המוזיקה של <בירה בהירה כלשהי>, התקיים פאנל בנושא שלעולם לא נס לחו – "מוזיקה או רייטינג? ערוצי המוזיקה לאן?" (לפחות אחד מסימני השאלה האלה אמור לייצג שאלה רטורית).
הפאנליסטים – אורי סלעי, העורך הראשי של ערוץ 24 (אני חושב שכבר לא קוראים לו "ערוץ המוזיקה", כמו באגדה העירונית המפורסמת על KFC שכבר לא רשאים להגיד "צ'יקן" בשם שלהם כדי לא להשלות את הציבור); ירון טן-ברינק, עיתונאי ובעל דיעה; וסוזן סלאי (אין קרבת דם, מספרים לי) נציגת אמטיוי שבעיקר שתקה ונראתה נבוכה. בניגוד לפאנל הדומה בכנס של שנה שעברה - שבו הוחלפו מהלומות ורבליות בין נציגי המדיה ונציגי היח"צ כבר על סבב השאלות הראשון - רוב הפאנל השנה התנהל על מי מנוחות תחת הנחייתו המאופקת להפליא של בועז כהן.
כשהגיע שלב השאלות מהקהל, הכפפות המטפוריות הוסרו. על השאלה הראשונה עומת אורי סלעי עם העובדה שערוץ 24 נוהג לא לשלם לאמנים על הופעות חיות, אותה הוא הכחיש לקול מרמורי הקהל, שהורכב ברובו מאנשי תעשיה ומוזיקאים שיודעים את האמת על בשר חשבון הבנק שלהם.
מכאן והלאה היו כמה דקות צפויות – מוזיקאים ואנשי תעשיה שמתמרמרים על כך שהם לא מיוצגים בערוץ, אורי סלעי עונה תשובות ארוכות ומתפתלות על בועתיות הקהל עם רמיזות קלות לגזענות מצד השואלים.
על אף שאני מסכים עם רוח השואלים ומבין לכאבם, לדעתי הם מפספסים את הנקודה. התחושה שהלכה וגברה בזמן הפאנל, והתחברה למחשבות שגורמות לי לפנטז על כתיבת המאמר הזה כבר זמן מה, הובילה אותי להצביע ולבקש גם אני לדבר.
התהייה שהייתה לי הייתה כללית יותר, אולי לכאורה פחות פרובוקטיבית אבל לדעתי נוגעת בעצם הבעיה.
"אני גדלתי בסביבה שבה אנשים חולמים להיכנס לעולם התרבות, להיות מבקרי מוזיקה ועורכי מוזיקה, כדי להשפיע, כדי לחנך, וכדי לשתף את שאר העולם בטעמים שלהם ובאהבות שלהם", אמרתי (ציטוט לא מדויק, הייתי תחת השפעת בירה בהירה בחינם). "איך אתם מסבירים את זה שהדור הנוכחי של אנשי תקשורת מונע ברובו על ידי הציניות של הכסף, ושיקולים כמו טעם אישי או רצון לחנך נחשבים לתמימות אנאכרוניסטית? איך הגענו למצב שבו האנשים שאמורים להיות שומרי-השער של המדיה, אלו שאמורים לבחון תרבות לפי אמות מידה מסוימות ולבחור אם לקדם אותה, מונעים אך ורק על ידי כוחות הרייטינג וכלל לא על ידי טעם אישי? לא עצוב לכם שזה המצב?".
על אף שכיוונתי את השאלה לא לסלעי ספציפית, אלא לכל יושבי הפאנל, סלעי ענה לי "מה שבעיניך נחשב לאיכות זה אולי לא מה שנחשב בעיני, בשביל המנהל של רגב הוד השיר החדש שלו הוא הדבר הכי איכותי בעולם".
עניתי לו שאני לא שואל אותו אם הוא חושב שרגב הוד איכותי או לא, אני שואל אותו אם הוא אוהב אותו. סלעי ענה שכן, ואם אני לא טועה בנימה זו הסתיים הפאנל וכולנו רצנו לשירותים (בירה בחינם וזה).
 |
| בירה (בחינם) |
*******************************************************************************************************
· הערך בערך והטעם בטעם
בואו נדבר לרגע על התפקיד של התקשורת, זו שעוסקת בתרבות לפחות. מצד אחד, יש לנו את היוצרים. מהצד השני, יש לנו את העם. התפקיד של התקשורת הוא לתווך בין שני הצדדים האלה, כדי להקל על העם לקבל החלטות צרכניות בצורה נבונה ומושכלת. מבקר קולנוע אמור להגיד לי אם הוא אהב או לא אהב סרט. אני אמור לקרוא את הביקורת שלו, לשקלל אותה עם מה שאני מכיר בתור הטעם שלו (אם הוא חובב סרטי אקשן הונג-קונגיים ואני לא, אדע לא להקשיב להמלצה שלו על סרט אקשן הונג-קונגי חדש) ולעשות את ההחלטה הצרכנית שלי בהתאם.
גופים תקשורתיים מסוימים מתפקדים בתור שומרי-שער, Gatekeepers, שאמורים להגיד לנו מה מומלץ ומה לא. כשגוף תקשורתי מגיע לגודל מספיק, הוא נהיה קובע דעת קהל. אבל אותם העקרונות שהנחו אותו מההתחלה, כשהוא היה קטן, אמורים להנחות אותו גם כשהוא גדל. אותם סטנדרטים של איכות. אותם סטנדרטים של טעם אישי, כיוון שבסופו של דבר, כל גוף תקשורתי מורכב מאינדיבידואלים. כדי שאני אעשה החלטה צרכנית נבונה, אני צריך להיות מסוגל לסמוך על המתווך שיהיה עקבי בטעם שלו. אני צריך להכיר את הטעם האישי של המבקר, כדי לדעת אם לסמוך על המלצותיו.
לא, אני לא חושב שהבעיה שלי עם "המצב" היא שכלבי השמירה של התקשורת נרדמו ונתנו למזרחים לנצח.
הבעיה היא, חברים (מעבר תופים דרמטי) (אך נאיבי בו זמנית) – שהתקשורת שלנו איבדה את הרצון, אולי את היכולת, ובהחלט את האינטגריטי לעשות מה שלעזאזל בראש שלה, ובלב שלה.
אין לי שום בעיה עם עורכים מוזיקליים שמקדמים תכנים שלא מעניינים אותי. זכותם. אבל אני רוצה שהם יקדמו תכנים שמעניינים אותם. לא שינסו לנחש מה הדבר הבא שיתפוס לאנשים את האוזן. לא שינסו לרדת למכנה המשותף הנמוך ביותר. לא שיהיו מונעים אך ורק על ידי רייטינג (מילה נרדפת לכסף, כיון שרייטינג מושך מפרסמים ומפרסמים משקיעים כסף).
בתור חובב תרבות שהוא גם חלק מעולם התרבות (בעשור האחרון אני עובד בעיקר כמנהל אמנים), השנים האחרונות גורמות לי לא להאמין לכמעט אף גוף תקשורת. אני משוכנע שכמעט כולם מונעים ממניעים כלכליים. למען האמת, שהאמונה הזו מושרשת כל כך חזק אצלי ובסביבה שלי, שרובנו אפילו לא מופתעים כבר מלראות אנשי תרבות שאנחנו הערכנו פעם מדרדרים לקידום זבל (דרך פרסומות, דרך אמנות שהם מקדמים). הביטוי "מכר את עצמו" כבר לא נחשב מילה גסה אצל אף אחד. שמענו אותו כל כך הרבה שהוא איבד משמעות, ומתקיים רק בתור איזה רפרנס אירוני לימים שבהם הוא היה בעל משמעות. העידן שאנחנו חיים בו כל כך ציני שלאנשי תקשורת שמדברים בקול רם על ערכים או על חינוך או על איכות אין כמעט סיכוי להתקדם בתוך העולם התקשורתי.
אז תנו לי להגיד רגע משהו קצת נאיבי וקצת מיושן: חברים, תקשורת לא אמורה להיות מונחה על ידי כסף.
זו הפרדת רשויות בסיסית שאמורה למנוע מאיתנו לצרוך זבל. והיא לא מתקיימת כבר יותר מדי זמן, כי האינדיבידואלים שמרכיבים את התקשורת כבר נהיו, ברובם, אדישים אליה. הם החליפו את המילה "כסף" במילים אחרות, נוחות יותר לעיכול ולתירוץ- כמו "רייטינג", "קול העם" וכיו"ב. נכון, יש עדיין איים של שפיות בתוך המערכת. אבל הם הולכים ונכחדים, ואין ספק שהטון השולט הוא הטון עליו אני מדבר, יותר מאי פעם.
בואו ננסה לחזור רגע, בראשינו, לתקופה שבה לאנשי תקשורת היה אינטגריטי, לתקופה שבה אחד העקרונות החשובים של העולם הזה היו שהוא לא מונחה על ידי כסף. בתוך הקונטקסט הזה, אבסורדי לחלוטין להגן על "המצב" עם התירוץ המרגיז של "היי, זה מה שאנשים רוצים, כי על זה הם משלמים". העובדה היא, וזה ידוע לכל איש תקשורת מיומו הראשון – אנשים ישלמו על מה שימכרו להם. אם ימכרו להם זבל – הם יקנו זבל. אם ימכרו להם איכות – הם יקנו איכות.
איכות, לצערנו, קצת יותר קשה למצוא וקצת יותר יקר לייצר. אז יהיה לכם טיפה יותר קשה למצוא אותה. וטיפה יותר קשה להרוויח ממנה כסף. אבל זה לא בלתי אפשרי, וזה בטח לא ערך חסר משמעות.
 |
| כסף (אילוסטרציה, כמדומני) |
*******************************************************************************************************
· על רקע גזעי
כמה מילים בנוגע לטיעון הגזענות. לא, אני לא שומע מוזיקה מזרחית, או ים-תיכונית, או פופ סלסולים או איך שלא תקראו לזה. זה לא מתוך גזענות. לכל אחד מאיתנו יש את מטען האהבות/חוסר-אהבות שלו, שעוצב (רוב הזמן באופן לא מודע) על ידי שנים של שמיעת מוזיקה וצבירת רגעים וזכרונות מעצבי טעם. שלי לא כלל מוזיקה מזרחית, ואני לא רואה צורך להצדיק את זה.
אני לא מזלזל במוזיקה מזרחית, כפי שאני לא מזלזל בשום סגנון מוזיקלי (ויש רבים שאני לא אוהב).
לדעתי, הרבה מהדיונים בנושא מצב התרבות המוזיקלית בארץ נקברים מאחורי מתחים עדתיים והאשמות בגזענות, כשהבעיה למעשה היא בסיסית הרבה יותר, מוסרית וראשונית, והיא נוגעת לטובה ולרעה בכל העדות ובכל הסגנונות המוזיקליים שמתלווים אליהן.
בוטום ליין, חברים- מה לעזאזל הקשר בין טעם מוזיקלי לבין גזענות? גם אם נקבל את הרעיון שלמוזיקה שנקראת היום "פופ ים תיכוני" יש קשר אמיתי לתרבות מזרחית (ואני לא בטוח שאני מקבל) - למחשבות שלי על עדה מסוימת אין שום קשר לתחושות שהמוזיקה שלהם מעוררת בי. זה רעיון מופרך. אני לא צריך לאהוב את כל התרבות שעם מסוים נושא איתו רק כדי שאוכל להצהיר שאני מקבל את העם הזה כשווה אליי. אני נמנע מאוכל הודי כי הוא עושה לי גזים. זה הופך אותי לשונא-הודים?
המתח העדתי שהוא חלק בלתי נפרד מהחיים בישראל, בצירוף העובדה הבלתי-מעורערת שבמשך שנים רבות (עדיין? על כך מיד) התקשורת במדינה הייתה בשליטה אשכנזית ופעלה מתוך אג'נדה תרבותית עם שאיפות אירופאיות – נותנת לסנגורים של השפל התרבותי הנוכחי שאנחנו חיים בו (להלן: "המצב") תשובה קלה לכל מי שמעביר ביקורת. על אף שתי הפסקאות האחרונות, אני בטוח שהרבה אנשים יראו את המאמר הזה בתור קריאה מיואשת של נצר לקבוצה שהרגישה פעם בשלטון ועכשיו נקברה, לכאורה בהליך דמוקרטי, תחת מפולת של רצון-העם. לעזאזל עם זה. אני לא קונה את המהפכה הזו, ואני לא קונה את זה שהיא נעשית ממניעים טהורים.
זו מהפכה צינית, מחושבת וקרה, והיא מתרחשת ממניעים עסקיים לחלוטין. אין פה ניצחון של תרבות אחת על תרבות שנייה, אלא קבוצה של אנשים שצמחו בתוך אותה תרבות שנייה והחליטו שאפשר, ויותר קל, לעשות קופה על התרבות הראשונה.
אם יש חובבי מוזיקה מזרחית שקוראים את המאמר הזה, אני מבקש מכם – אל תאמינו לשנייה שמישהו מזדהה איתכם בכל הגופים התקשורתיים האלה שמכריזים על "מהפכת הזמר המזרחי" כאילו שמדובר במהפך-של-77 וכל השיט המטופש הזה. קברניטי ערוץ 24, גלגלצ, ערוץ 2, וגו' לא קמו יום אחד והבינו שהם טעו כל הזמן הזה כשהם קיפחו אתכם. כל מה שהם הבינו זה שאתם מוציאים הרבה כסף על רינגטונים.
 |
| אוכל הודי. הלוואי. |
*******************************************************************************************************
· שידורי המהפכה
כדי להדגים את הנקודה שאני מדבר עליה, אני אפנה לדון קצת באחד משקי החבטות הותיקים של דיון "מוזיקה או רייטינג?" – גלגלצ.
יש המון קלישאות בנושא גלגלצ, ואני רוצה להפריך כמה מהן. אל תדאגו, אחרי ההפרכה תגיע ההתקפה.
קודם כל, אני חושב שגל"צ היא אחד מגופי התקשורת הכי מקצועיים שקיימים בארץ, ובוודאי הרדיו הכי מקצועי שקיים פה. את אותם דברים אפשר להגיד גם על תחנת הבת. לא סתם הרבה מאנשי התקשורת שאנחנו מכירים מגיעים משם – הם מאומנים שם היטב ותחת סטנדרטים נוקשים-יחסית (צבא, בכל זאת) של מוסר עבודה.
אחד המיתוסים הגדולים בנוגע לגלגלצ, שהונצח בין היתר על ידי "ארץ נהדרת", הוא מיתוס הסינגלים הנזרקים לזבל. זו טענה מפתיעה, כי דווקא בגלגלצ יש עיקרון מנחה מאוד גבוה של מחויבות לשמוע כל דבר שמגיע אליהם. הם לוקחים את העבודה שלהם מאוד ברצינות, וישיבות פלייליסט נמשכות לפעמים שעות ארוכות רק מתוך המחויבות הנ"ל. בתחנות רדיו אחרות, לרבות רדיו אזורי, לעומת זאת - הסיכוי שיזרקו את הסינגל שלך לזבל גבוה הרבה יותר. אף אחד לא מחייב שדרנים של 88 או של 102 או של קול הקמפוס לשמוע כל דבר שמגיע אליהם. ולמען האמת פשוט אין להם זמן (אנחנו חיים במדינה בה יש שבועות שיוצאים 40-50 סינגלים חדשים במקביל לתחנות הרדיו). לגלגלצ יש את היתרון של כח אדם זול שמחויב למסגרת עבודה נוקשה (חיילים).
שנית כל – הפלייליסט, כשיטה, אינו ראשית כל הרע. לרוב תחנות הרדיו בעולם יש פלייליסט, ולמען האמת שהגבלה מסוימת על מנעד השירים המושמעים וחזרה עליהם היא חיונית כדי ליצור להיטים. העובדה היא ששיר לא נהיה להיט אם משמיעים אותו פעם-פעמיים. כדי ששיר יהפוך ללהיט אנשים צריכים להתרגל אליו, וזה דורש מינון גבוה יותר ממה שאתם מצפים. קראתי פעם שיש חוק כזה בפרסום שאומר שאדם רואה פרסומת שש פעמים, בממוצע, לפני שהמסר חודר אליו (קוראים מתחום הפרסום מוזמנים לתקן אותי). עם שירים יש אפקט דומה. אף אחד לא מתמכר לשיר בפעם הראשונה שהוא שומע אותו – הוא אולי מסתקרן מהשיר, אבל לא מתמכר.
ולמה להיטים חשובים לנו? כי להיטים, בסופו של דבר, זה מה שמניע את התעשייה וגורם לה ליצור בתוך חלל מסוים (בניגוד לואקום).
אז למה בכל זאת אני חושב שהשליטה של גלגלצ בתרבות המוזיקלית הישראלית בעשור האחרון היא חיבוק דוב לתעשייה?
סיפור: לפני קיץ או שניים הסתובבתי עם אחד מחברי ועדת הפלייליסט שהיה מקורב אליי באותה התקופה באיזשהו מקום ציבורי (קו 5, למיטב זכרוני). ברגע התנגן להיט מזעזע (לא ננקוב בשמו כדי לא לבזותו ברבים, אבל אציין שלא מדובר בשיר מהסוגה המזרחית, אלא במשהו עם ריח אשכנזי למהדרין), אחד מלהיטי השנה של אותה השנה, והביא לי את הבאסה.
שאלתי את נציג גלגלצ שלידי אם הוא חושב שמדובר בשיר טוב והוא ענה שלא.
אמרתי "אני מכיר את רוב חברי הועדה, את הטעם המוזיקלי שלהם, את המסיבות שהם יוצאים אליהם. מי שם חשב שזה שיר טוב?".
התשובה הייתה "אף אחד. כולנו חשבנו שזה חרא."
"אז למה לעזאזל זה בפלייליסט?", שאלתי.
"כי ידענו שזה יהיה להיט", הוא ענה, "וזה באמת נהיה להיט. מה לא ברור?".
בספרו של שי להב על גלגלצ, "רשימת שידור", מוקדש פרק שלם לסכסוך האידיאולוגי בין אלדד קובלנץ (שהתמנה לתפקיד מנהל גלגלצ ב95, ואחראי למתכונת הגלגלצית המיושמת עד היום) לבין יואב קוטנר (גילוי נאות: אבא שלי) .
הסיפור בקצרה: בשנות ה80 גל"צ נשלטה על ידי חבורה של עורכים/מגישים בעלי טעם, כח והשפעה, לדוגמת אבא שלי, שרון מולדאבי, אלי ישראלי, מיכל ניב ז"ל, אורלי יניב ואחרים.
קובלנץ, שהיה עורך צעיר ואלטרנטיבי-קיצוני בטעמו (כך הוא מעיד), רצה לבטל את ההגמוניה התרבותית הנ"ל, שבהתחלה גם הוא היה חלק ממנה. מתוך הספר: " שידרנו רק בשביל עצמנו ובשביל שלושת חברינו האליטיסטים המסריחים. ידענו שאנחנו והחברים שלנו מקשיבים, ומהאחרים לא היה לנו איכפת: תערובת של התנשאות ומגלומניות, והכל בשם חינוך העם". קובלנץ ביקש לבטל את האינדיבידואליזם של העורכים המוזיקלים, אותו הוא ראה כמקור ההתנשאות.
כשהתמנה לתפקיד מנהל התחנה החדשה, הוא ביקש להזניק אותה למקום גבוה בהיררכיה התרבותית, אולי אפילו גבוה מזה שהיה לגל"צ קודם. "המטרה המקורית שלנו הייתה ללא ספק הצלחה, שנמדדת ברייטינג", מצוטט קובלנץ בספר.
הפיתרון?
לקחת קבוצה של מגויסים צעירים ומורעלים-לתקשורת, לחנך אותם שנתונים X ו-Y מייצרים להיטים, ולתת להם לרוץ עם זה תוך כדי תחרות מתמדת אחד בשני על מקום בהיררכיה של התחנה.
בסיטואציה שקיימת היום בישיבות הפלייליסט, יש תחרות מתמדת בין העורכים על "גילוי" הלהיט הבא. במידה ואתה שם את משקלך על שיר מסוים ומשכנע את השאר שהוא ראוי להשמעה, והוא לא נהיה להיט – מקומך בהיררכיה של הועדה צונח ויש הרבה פחות סיכוי שיקשיבו לך שוב.
15 שנה אחר כך, האם אנחנו יכולים להגיד שקובלנץ הצליח? כן, במדד ההצלחה/רייטינג. אבל בניסיון לסתור את ה"התנשאות" וה"מגלומניות" ששלטה ברדיו הישראלי בשנות ה80?
לדעתי – כלל וכלל לא. האמת היא שהוא פשוט ברא אותה מחדש, ממקום שונה לגמרי, ציני, קר ומסחרי. במקום שהתוכן התרבותי של הרדיו ייקבע על ידי מספר מצומצם של קובעי-טעם בעלי טעם אישי (ואולי בועתי), הוא יצר סביבה שמתייחסת לעצמה כאל מושפעת ולא משפיעה, ריאקטיבית ולא-יוזמת, אבל למעשה מונעת מתוך המחשבה הפטרונית שתפקידה לנחש מה ה"עם" יאהב, תוך ויתור כמעט-מוחלט על טעמם האישי של האינדיבידואלים שמרכיבים אותה. בעיני זו גישה מתנשאת לא פחות מאלו שקדמו לה, והיא פשוט מתכסה במעטה הגנה מצטדק של קול-העם – כשלמעשה מדובר במירוץ אחר עוד כח ועוד השפעה מתוך האשליה שניתן לקבוע לעם בצורה מכנית מה הוא יאהב ומה יהיה "להיט".
גלגלצ לקחו את הגישה המתחסדת של "אנחנו רק מושפעים" וויתרו על לראות עצמם כקובעי דעת קהל, כשלמעשה זהו תירוץ קל לפופוליסטיות זולה של המכנה-המשותף-הנמוך ביותר. לא מדובר פה בפלורליזם תרבותי, אלא ביצירת היררכיה תרבותית חדשה לגמרי בה מי שמתקדם הוא לא מי שטעמו האישי הכי תופס, אלא מי שמצליח לוותר על טעמו האישי בצורה הכי מלאה ושלמה.
בתוך ההיררכיה הזו מתחנכים רוב אנשי הדור החדש של התקשורת הישראלית.
תגידו מה שתגידו על הדור הקודם של מגישים/עורכים בגל"צ, הדור של שנות ה80. תגידו שהם היו בועתיים, אליטיסטים, שהם התעלמו מרחשי ליבם של חלקים גדולים בעם. אבל אתם לא יכולים לטעון שהם היו ציניים. מדובר באנשים שקידמו תרבות מוזיקלית מתוך אהבה, מתוך טעמם האישי ומתוך תחושת שליחות. האם אנחנו יכולים להגיד את זה על הדור הנוכחי?
 |
| רדיו (עושים באהבה) |
*******************************************************************************************************
· השטן וריצ'י אדוורדס
הדור הנוכחי של אנשי תקשורת הוא לא דור שגדל בתוך הדיון הזה. הוא לא דור שלקח עמדה בויכוח בין קובלנץ לקוטנר. זה דור שגדל על הברכיים של הצד שניצח. הוא כבר כמעט לא זוכר עולם שבו תרבות היא ערך חשוב שצריך לקדם, שבו תוכן מנצח זוהר.
זהו דור שמקבל את העריצות המסחרית, הפטרונית, של אנשי-הכסף של עולם התקשורת בתור עובדה מוגמרת. הוא דור שגדל בתוך סביבה שמהרגע הראשון התעלמה ממנו בכל פעם שהוא הביע את דעתו, ונתנה לו צ'פחות חיוביות כל פעם שהוא הצליח לבטא קונפורמיזם בצורה שמספקת אותה.
אני חושב שבשלב מסויים המדינה שלנו הפסיקה לראות תרבות בתור ערך שמגדיר אותה. אפשר לומר שהמדינה שחררה את התקשורת ואת התרבות להסתדר בעצמן, ואלה בחרו בדרך הקפיטליסטית והצינית כדי לקיים עצמן. אבל אני לא מתיימר להבין את ההיסטוריה ארוכת-הטווח של הסיפור הזה. מה שמתסכל אותי זה בני האדם. האינדיבידואלים שויתרו על הרצון להיות אינדיבידואלים.
אין לי כבר מילים (בכל זאת, כתבתי כבר משהו כמו 2500) לתאר את התסכול שאני חש כשאני מעומת שוב ושוב עם הגישה הנוכחית של התקשורת בארץ. אם לומר את האמת, רוב הזמן אני מרגיש שאני משתגע. כשאני מדבר עם אנשים על הנושא הזה רובם שולפים שוב ושוב את טיעון הרייטינג, ואני מרגיש כמו מטיף רחוב מטורלל. גם אלה שמבינים אותי בד"כ מושכים בכתפיים ואומרים "מה אפשר לעשות, זה העולם שאנחנו חיים בו". הם פשוט לא מסוגלים לתפוס צורה אחרת לראות את העולם, והם מתעלמים מהעובדה שתקשורת זה משהו שהיה קיים הרבה לפני ערוץ 2.
לא מזמן נפלתי שוב על הסרט (המעולה) "משדרים חדשות" מ1987, שמציג משולש אהבה בו שני הגברים מייצגים את הצדדים בדיון שעליו אני חופר פה. אלברט ברוקס הוא כתב חדשות אולד-סקול, שמאמין באינטגריטי מעל למראית-עין; וויליאם הרט הוא המגיש הכריזמטי והחתיך שלמעשה מבין מעט מאוד באקטואליה והרבה יותר בדיקציה נכונה. חלק מהיופי בסרט הוא שהוא מצליח להציג את שתי הגישות בצורה יחסית מאוזנת, אפילו שאישית אין לי ספק בעד מי הייתי בסיפור הזה.
בשלב מסוים הכתב עומד בפני אודישן-לייב בתור מגיש באולפן, והולך למגיש כדי לקבל ממנו עצות. המגיש עוזר לו עם דיקציה, יציבה טובה ושאר דברים שאמורים להקנות לו יותר אמינות בשידור. "כולנו אנשי מכירות", הוא אומר לו, "אנחנו לא סתם מספרים את החדשות, אנחנו מוכרים אותן".
אחרי שהאודישן נכשל בצורה מביכה (הכתב מתכסה בכמויות אדירות של זיעה קרה במהלך השידור חי) הוא מתעמת עם הבחורה (הולי האנטר) על הקשר שלה עם המגיש הכריזמטי.
"איך את חושבת שהשטן ייראה אם הוא קיים?", הוא שואל. "אף אחד לא יישבה בקסמו אם יהיה לו זנב מחודד, ארוך ואדום.. הוא ייראה מושך, והוא יהיה נחמד ושמח-לעזור והוא ישיג עבודה בה הוא יכול להשפיע על אומה שלמה והוא לא יעשה שום דבר מרושע אף פעם.. הוא רק לאט לאט ינמיך את הסטנדרטים שלנו איפה שהם חשובים. רק יעודד קצת יותר צורה על חשבון תוכן.. רק טיפה. והוא ידבר על כמה שכולנו בעצם אנשי מכירות".
כן, אלה היו ימים טיפה שונים כשהסרט הזה נוצר. עוד היה לגיטימי אז להגיד דברים כאלה בקול רם ולא להיחשב נאיבי, אנאכרוניסטי, מנותק מהמציאות.
אני לא יודע איך אפשר לחזור אחורה. אני יודע שבעבודה שלי, מאז ומעולם, נלחמתי על הדברים שאני מאמין בהם, על הדברים שאני אוהב. לרוב התוצאות לא הצדיקו את עצמן כלכלית, אבל אני עדיין גאה בהן.
אני מאמין שלכל אחד מאיתנו יש את המחויבות לבטא את עצמו ואת האהבות שלו בצורה הכי שלמה שאפשר בכל רגע נתון. מרגע שאנחנו מוותרים על זה משהו בנו מת. לא איכפת לי להיחשב נאיבי, אנאכרוניסטי, ומנותק מהמציאות. אנחנו יוצרים את המציאות הזו ואת הייאוש שבה בכל רגע שבו אנחנו לא נלחמים על מה שאנחנו אוהבים. זה לא בולשיט ניו אייג'י, זה מה שקורה בצורה הכי מעשית והכי יומיומית שיש.
אנחנו חייבים להלחם בשלטון העריצות התרבותית שנכפה עלינו בשנים האחרונות, כי הויתור על המלחמה הזו הוא ויתור על כל מה שמגדיר אותנו.
אם אתם עובדים בתרבות – תעשו לעצמכם טובה, ותתחילו לקדם רק את הדברים שאתם מאמינים בהם.
אם אתם צורכים תרבות – תעשו לכם טובה ותתחילו לצרוך רק את הדברים שאתם מאמינים בהם.
ואם אתם יוצרים תרבות – אל תקשיבו לכל אלה משני הסעיפים הקודמים. תובילו אותם, אל תתנו להם להוביל אתכם.
כי אם אתם תסבלו את זה, הילדים שלכם הבאים בתור. אם אתם מבינים למה אני מתכוון.
 |
| רפרנס קל להבנה |
*******************************************************************************************************
· אפילוג: זריעת זרעים
הייתי מודה לזמן אם הייתי יודע לאן הזמן הלך
אניני-הטעם טעו,
וגם כל השאר
אני יודע מה הם אומרים כי רק על זה הם מדברים
אבל אני חייב להבין קצת דברים בעצמי
..וזה שזה מובן מאליו לא אומר שזה אפילו נכון
שמעתי את הכל ואני מאמין שמגיעה לנו עוד נקודת-מבט
אנחנו יכולים להצליח אם ננסה
וגם אם לא, יהיה בסדר
כי השכל שלנו עוד חי
ואנחנו יכולים להחליט מה נכון
תגיע להחלטה ותמציא את המיתולוגיה של עצמך
מפחד למצוא אותי
ולהגדיר אותך
אומרים לי אלפי פעמים מה הדבר הבא לרצות
רק עושים את העבודה שלהם אבל אתה יודע שהיא מלוכלכת
לא סובלים את המשחק אבל מתעמרים בנו להמשיך לשחק בו
כשבריונים גדלים הם נהיים מרושעים יותר
כן, הם ממש קולטים את העסק
הם חושבים שהם מבינים את זה אבל הם תמיד טועים
הם משמיעים לך את השיר האהוב עליך
רק כדי למכור לך זבל
שמעתי שהם ימכרו כל דבר ונראה לי שהם עלולים
אני חושב שביל היקס צדק
בקשר למה שהם צריכים לעשות
רק בגלל שאתה אוהב משהו לא אומר שהוא שלך לקנייה
מוכרים אותו כל כך הרבה זמן שאף אחד כבר לא יודע את הסיבה
אתם משחקים עם הראש שלנו
מתעשרים מלבזבז את הזמן שלנו
Built to Spill – Planting Seeds
