הפוטנציאל המבוזבז של GTAV

יו איך מתאים לי איזה פשע עכשיו

**** פוסט זה נכתב מתוך ההנחה שקוראיו כבר שיחקו בGTAV או שלא איכפת להם מספוילרים. במילים אחרות: אזהרת ספוילר ****

ביקורות משחקי וידאו הן עוף מוזר. אולי כתוצאה מכך שמשחקי וידאו עוד נאבקים על הגדרתם כצורת אמנות לגיטימית, נראה שמבקרי משחקים לא לגמרי בטוחים את מה הם בכלל אמורים לבקר. האם נראטיב משכנע הוא חלק חיוני במשחק וידאו, או שאולי משחקיות מנצחת גוברת גם על סיפור בינוני? אם משחק מספק חווית משחק שאלף משחקים לפניו סיפקו, אבל עושה זאת באריזה גרפית דוחפת-גבולות שממיסה לך את העיניים וגורמת למעבד של הפלייסטיישן להעלות עשן - זה נכון לקרוא לו "חדשני"? 
זה מסתבך עוד יותר כשמכירים בעובדה שהאופי הממכר של משחקי וידאו גורם לכך שלפעמים אתה זורק שעות על גבי שעות גם על משחק שאובייקטיבית היית מתאר כבינוני. הביקורת העצמית שנוצרת כתוצאה מכך לפעמים חוסמת אותך מלהתבונן במשחק בעיניים מפוכחות -כי אם הוא היה כל כך גרוע כמו שאתה אומר, איך זה שלא ישנת בגללו שבועיים? אם מישהו ישאל כדאי שתגיד שזה סוף הדרך.

אז כן, אודה בזה על ההתחלה - סיימתי את GTAV (עם 86 אחוזי השלמה, ויסלחו לי משחקי הגולף של מייקל). זוגתי ואני בילינו שבועיים סוערים וטרוטי עיניים ברחובותיה העשירים של לוס סנטוס. ירינו בשוטרים תחת השלט של ויינווד. צפינו בזריחה מעל הר צ'יליאד. נסענו באופניים בחוף וספוצ'י. שדדנו חנויות משקאות במפרץ פלטו. הזמנו בלימפ אטומי ורכבנו עליו לעבר השקיעה, צנחנו לעבר העיר המוארת באלפי אורות, נחתנו על גג של משאית, גנבנו אותה, ונסענו למועדון החשפנות הקרוב כדי לנסות לשכנע את אחת הבחורות לחזור איתנו הביתה (לא הצלחנו). בכל אלה אני מודה. ועדיין - לא היה משהו. היה נחמד, היו כמה נופים יפים, וכמה רגעים כיפיים. אבל GTAV הוא משחק בו אתה חש כל הזמן את הפוטנציאל למגניבות מעבר לפינה, והמגניבות לעולם לא נוחתת. 

קודם כל - בואו נפטר מפסקת ה"טוב". אז אכן מדובר בעולם פתוח מדהים, אחד הגדולים שנוצרו אי פעם וכנראה זה שמרגיש הכי חי והכי מגוון. המנוע הגרפי הוא לא סתם יפה, אלא מספק רגעים עוצרי נשימה ברצף בלתי פוסק ובאופן שמרגיש כמעט אקראי. כמעט כל פעם שתעלה על גבעה ותביט מסביב העיר והאיזורים מסביבה ייראו אחרת וכמעט תמיד כאילו לקוחים מגלויה. ההרים מטילים צל ריאליסטי עם השקיעה (שמשתנה בהתאם למזג האוויר). אורות הבניינים נדלקים בצורה הדרגתית ומציאותית. עוברי אורח משוחחים שיחות חולין ביניהם וכמעט אף פעם לא תשמע את אותה השיחה. הרגעים התכופים בהם אתה משתאה מהעולם המפורט של המשחק הם חלק חיוני בחוויה שלו, הם גורמים לכל מרדף מכוניות או קרב יריות להרגיש שונה ומעניין. הקונטרולס של כלי הרכב השתפרו פלאים מGTAIV, וגרמו אפילו לשונא-משחקי-מרוצים כמוני לסיים בהתלהבות את כל משימות המרוצים במשחק. הדינמיקה של שלושת הדמויות במשחק מספק כמה רגעים של משחקיות כיפית לאללה. יש אחלה Voice acting מצד כל הדמויות הראשיות. אה, והרדיו בנזונה (יש אפילו תחנה של פליינג לוטוס! ויש שיר של ג'אנגו ג'אנגו!). לו היה המשחק כולל רק הסתובבות במפה פתוחה נאה, השתאות מנופים וטבח-שוטרים מדי פעם, לא היו לי תלונות. אבל הבניה של קמפיין הסינגל פלייר של המשחק היא איפה שהוא כושל באמת - בבניית סיפור מתגמל ויצירת משחק שמתקדם בצורה מתגמלת.

"They say the fucking smog is the fucking reason you have such beautiful fucking sunsets"

אם תסקרו את הביקורות על המשחק ברשת כפי שעשיתי, תגלו משבחים שחושבים שהוא נפלא וקוטלים שחושבים גם הם שהוא נפלא - אבל מתבאסים על זה שלטעמם הוא מעודד מיזוגניה ו/או שיטות חקירה פסולות. בטוקבקים של הכתבות הקוטלות-יחסית תמצאו הרבה חבר'ה שמאשימים את הכותבים בשמרנות או אי הבנת הפורמט הסאטירי. לטעמי שני צדדי הדיון מדסקסים את הנקודות הלא נכונות- הם נפלו למנגנון היח"צני הרגיל של הבערת פולמוס לוהט על ידי יצירת תוכן אופנסיבי לכאורה במאמץ מינימלי. לרוקסטאר יש חיים די קלים במובן היח"צני - כשיש לך סדרה להיטית של משחקי וידאו שרוב הציבור הלא-גיימרי זוכר בתור "המשחק ההוא שאפשר ללכת לזונה ואז להרוג אותה" כל מה שצריך זה לזרוק עוד איזה נושא פולמוסי ("שמעתי שעינויים זה בכותרות! בוא נזרוק איזה סצינת עינוי פנימה") כדי להתסיס מלחמת טוקבקים בין אמריקאים מצביעי ימין קונסרבטיביים לאמריקאים גיימרים בני 13. 
האמת היא שהיה לי קשה להעלב מהמשחק הזה, פשוט כי הגישה שלו ל"סאטירה חברתית" היא כל כך יורה-לכל-הכיוונים ששום דבר לא פוגע. ברור ששטחיות התרבות הקפיטליסטית האמריקאית היא המטרה העיקרית. גברים הם אלימים מתוך האובססיה לכסף. נשים הן נצלניות מתוך האובססיה לכסף. פסיכולוג זה בנאדם שמזיין לך את השכל, לא מקדם אותך בכלום, ולוקח יותר ויותר כסף בכל פגישה. הסוכנויות הממשלתיות עסוקות במלחמות פנימיות - על כסף. האזרחים הפשוטים עסוקים בהערצת אנשים שמרוויחים יותר כסף מהם. עובדים זרים חודרים לאמריקה כדי להרוויח כסף. השמרנים שמנסים למנוע מהם להכנס לאמריקה - גם הם מונעים על ידי כסף. החשפנית תלך איתך הביתה אם תציע לה מספיק כסף ותלטף אותה קצת בלי שהשומר יראה. הביקורת החברתית של המשחק הזה כל כך קלישאתית ולא ספציפית שהיא מרגישה פחות כמו בחינה מעניינת של המציאות הקפיטליסטית ויותר כמו זעם של נער מתבגר שחושב שהוא יודע יותר טוב מכולם. למען האמת שהדמות במשחק שנראתה לי הכי כמו בבואה של יוצריו היא ג'ימי, הבן השמן, העצלן, הנצלן והגיימר של מייקל. כמו המשחק, ג'ימי מבקר את כל העולם מסביבו בעזרת ידע וויקיפדיה, פסיכולוגיה בגרוש וקללות בזמן שרוב הזמן הוא עסוק בלכסח אנשים במשחקי וידאו. קשה להעלב מדמות כזו מגוחכת, והדיסוננס התמידי בין העצלות שלה לבין הביקורת שלה כלפי העולם היא בבואה של הצביעות המוזרה של המשחק הזה כולו. GTAV הוא סוג של אריק קרטמן.

כן, שמעת אותי נכון אסהול

המשחקיות הבסיסית נשארת כמו שהיא תמיד בסדרת GTA - ראשונית, בסיסית, יצרית. עולם פתוח שנבנה כדי שתזרה בו הרס וחורבן ללא התחשבות בחיי אדם או ערך רכוש. בפרקים המוצלחים של הסדרה (GTA3, סן אנדראס, למשל) העלילה היא שולית ולא גורעת מהכיף הבסיסי של המשחק. אבל אפילו יותר מבGTAIV האפרורי (אותו אני חייב להודות שבקושי שיחקתי), בGTAV העלילה של המשחק היא בסתירה תמידית עם המשחקיות שלו. שלושת הדמויות במשחק - מייקל איש-המשפחה-המכור-לפשע, פרנקלין הגנבנגר-עם-לב-הזהב, וטרבור הפסיכופת-האלים-עם-השכל - מובילים קווי עלילה מסתעפים שהופכים למגוחכים לחלוטין כשמחברים אותם עם המשימות רוויות האקשן. מייקל הולך לפסיכולוג ומקטר על פרצי האלימות שלו ואז יוצא לצלוף במטוסי סילון. פרנקלין, שרק רוצה להרוויח כמה גרושים ולצאת מהגטו, מוכיח את צלם הפפראצי על זה שהוא מרוויח כסף מזוהמה ואז יוצא למשימת צילום-כוכבניות-מזדיינות-מאחורה בשביל אותו הצלם (ללא תמורה כספית!). איכשהו טרבור יוצא הדמות הכי עקבית- הוא אולי פסיכופת, אבל לבו ופיו שווים רוב הזמן. הסכיזופרניה של המשחק יוצרת איזשהו ניתוק תמידי בינך לבין הדמויות, תחושה בלתי פוסקת של "למה לעזאזל הם עושים את זה", שמתוחזקת כל הזמן על ידי העובדה שאין אף קו עלילה שמסתיים בצורה מספקת. המשפחה של מייקל עוזבת אותו בדרמטיות בגלל שהוא אלים - ואז חוזרת אליו בזכות זה שהוא מרביץ למחזר של אשתו. פרנקלין לכאורה זנח את החברים שלו אחרי שהוא עזב את השכונה - אבל האמת שבעצם הוא עושה בשבילם משימות כל הזמן אז זה לא ממש מפתיע כשהוא מחליט להציל את החבר הטאמבל שלו מצרות לקראת הסוף. הקליימקס הדרמטי שכל המשחק בנה מתח לקראתו - כשטרבור  מגלה שמייקל בגד בו לפני עשור, סגר עסקה עם הבולשת בשביל כסף וגרם למותו של החבר שלהם בראד - מסתיים בכלום. טרבור כועס על מייקל, נעלם לאיזה משימה או שתיים, ואז חוזר כדי לעזור לו בלי הרבה הסבר. בתחילת המשחק דמיינתי שהפואנטה של המשחק תהיה ההשוואה בין הדמויות השונות האלה וההצדקות השונות שלהן לחיי פשע - איזה הצהרה מסכמת שתטען שלמרות שחלקם נעימי-לשון יותר, מייקל, טרבור ופרנקלין הם בעצם כולם חארות באותה המידה. זו אולי הצהרה מתבקשת ונדושה, אבל לפחות היא היתה מצדיקה את הסכיזופרניה וחוסר הפוקוס שבאו לפניה. אבל לא, האמת היא ששום פואנטה לא מגיעה בסוף - שהוא ללא ספק אחד הסופים הכי אנטי קליימקטיים שאי פעם חוויתי במשחק מחשב. בשנה שהביאה לנו פסגות סטוריטלינג במשחקי וידאו כמו Bioshock Infinite ו- The Last Of Us זה ממש מפתיע להתקל במשחק כל כך גדול ויקר שהסיפור הבסיסי בו כתוב כל כך חסר הכוונה. העלילה של המשחק היא טיזינג אינסופי, בילד אפ תמידי לקראת איזה קתרזיס שאף פעם לא מגיע.

היי! אני לא משתתפת במשחק אבל משום מה אני בכל חומרי הפרומו שלו

וזה מתבטא גם בפן הכי מאכזב של הקמפיין, זה שאני ממש מופתע שאף ביקורת שמצאתי לא נגעה בו - הוא לא ממש יודע איך לתגמל אותך. 
במשחק מחשב יש שני נראטיבים - סיפור (במובן הקלאסי שלו), והתקדמות של המשחקיות. דמות צוברת יכולות מסויימות ככל שהיא מתקדמת, מרוויחה כסף כדי לקנות נשקים שפעם נראו בלתי מושגים, מביס איזה דמות שנראית בלתי-מובסת. בGTA V אין כמעט משמעות לביצוע משימות. למשך מרבית המשחק המשימות מספקות תגמול כספי זניח, אם בכלל - רוב משימות הסיפור המרכזיות הן עבודות עבור הבולשת שמסרבת לשלם לך או עבור מגוון פושעים שמסרבים לשלם לך, והמשימות הצדדיות הן עבור כל מני מוזרים שאין להם איך לשלם לך. בשלב מסויים לקחתי על עצמי בתור מייקל משימת צלילה בה הייתי אמור לאסוף עבור מישהי חתיכות מהצוללת המרוסקת של בעלה כדי להוכיח שהיא לא רצחה אותו (ווינק ווינק), תמורת הבטחת סכום כסף גדול. לקח לי משהו כמו שעה וחצי (בזמן אמת!) להשלים את המשימה הזאת, שכללה איסוף חתיכות עם צוללת מכל רחבי המפה - וכשחזרתי אליה עם התוצאות היא סרבה לשלם לי וברחה. זו היתה יכולה להיות בדיחה נחמדה אם זה היה קורה פעם אחת, אבל כשזה קורה שוב ושוב אחרי עוד ועוד משימות זה מוציא לך את החשק מלבצע אותן. ההתקדמות היא בעיקר בכלי נשק שנחשפים רק ככל שהמשחק מתקדם - אבל הם חסרי משמעות אמיתית. זה נחמד להרוג הליקופטר משטרתי עם RPG, אבל זה חסר משמעות אם הרגת כבר 20 כאלה עם אקדח יד או רובה צלפים שהיו זמינים בתחילת המשחק. רק לקראת סוף המשחק הדמויות מתחילות להרוויח סכומי כסף הגיוניים ממשימות, ועד שאתה מגיע לשם אתה מבין שאין הרבה משמעות לכסף כיוון שהאויבים לא נהיים חזקים יותר או מפגינים כישורי השרדות גבוהים יותר- גם במשימה האחרונה של המשחק הם לא הציבו אתגר רציני מדי. לכל אחת מהדמויות יש שמונה Stats שהם יכולים לשפר על ידי ביצוע משימות צדדיות - כישורי נהיגה, ירי, צלילה, שחיה וגו'. בהתחלה היה לי חשוב לנסות לפתח את הכישורים של כל הדמויות - עד שהבנתי שחוץ מירי וטיסה אין ממש משמעות לאף אחד מהכישורים, כי אין אף משימה שדורשת ממך לצלול עמוק במיוחד ואין אף מירוץ שחיה שלא ניתן לנצח על ההתחלה. במשימות הHeist יש לך אפשרות לבחור בין כמה פושעים שכירים עם מידות שונות של כישורים ומחירים. המשחק מדגיש בפניך שאם תקח מישהו זול עם כישורים נמוכים הוא לאט לאט ישפר את הכישורים שלו ויישאר באותו מחיר. זה נשמע כמו מכניקה מעניינת על הנייר, אבל מכיוון שיש כל כך מעט Heists אין לך כמעט הזדמנות לבדוק אותה - לא ממש קורה שיש לך הזדמנות לבחור את אותו איש צוות יותר מפעמיים. אז למה בכלל להכניס את האלמנטים האלה? אם הם לא ממש מתגמלים הם בעיקר הסחות דעת.

איפה הכסף?

משחק וידאו שהסיפור בו כושל אבל המשחקיות בו כיפית זה נסלח, אבל משחק בו אתה לא מרגיש שאתה מתקדם לשום מקום, לא מאותגר, לא מתגבר על אתגר - מפספס את מה שטוב במשחקי וידאו - תחושת הסיפוק שאמורה להניע אותך לשחק. GTA V הוא משחק שכל הזמן מנפנף לך גזר מול העיניים ואז מעלים אותו. כשאין לך שום תחושת קתרזיס מהמשחקיות או מהסיפור, אתה נשאר עם הגרפיקה היפה בתור מניע עיקרי להתקדמות שלך. וכאמור - גם אני סיימתי את המשחק. בשלב מסויים פשוט קיבלתי על עצמי את זה שהוא לא מתקדם לשום מקום, ופשוט נהניתי מהגיוון הויזואלי ומהתקווה הקלושה שתהיה איזה פואנטה בסוף. אישית זו לא מרגישה לי כמו חווית משחק שמגיע לה 10 כוכבים, ובסופו של דבר היא נחותה לעומת פרקים קודמים בסדרה. זו אותה הגברת, אמנם אחרי מתיחת פנים לאדרת - אבל נראה שגילה המתקדם עומד בסתירה עם הרצון שלה לכייף.
כשהקמפיין מסתיים אתה מוצא את עצמך שוב בעולם הפתוח, עם המון כסף, ומעט מאוד מה לעשות איתו. את כל האויבים שלך הרגת. אין כמעט משימות צדדיות, יש רק לחזור על אותו השעמום שוב ושוב. מירוצי מכוניות וצניחות. להרים טלפונים לחברים ולבזבז איתם כסף בפאב. לשדוד איזה חנות בשביל כסף שאתה לא צריך ולברוח מהשוטרים בטנק שקנית עד שמסוקים מפוצצים אותו, ואז לבזבז עוד קצת כסף על הטיפול הרפואי. אולי בעצם זאת הפואנטה של המשחק - בסופו של דבר הפשע אולי משתלם, אבל די מצ'עמם.

זה היה נחמד בפעם הראשונה שעשיתי את זה.