הפוטנציאל המבוזבז של GTAV

יו איך מתאים לי איזה פשע עכשיו

**** פוסט זה נכתב מתוך ההנחה שקוראיו כבר שיחקו בGTAV או שלא איכפת להם מספוילרים. במילים אחרות: אזהרת ספוילר ****

ביקורות משחקי וידאו הן עוף מוזר. אולי כתוצאה מכך שמשחקי וידאו עוד נאבקים על הגדרתם כצורת אמנות לגיטימית, נראה שמבקרי משחקים לא לגמרי בטוחים את מה הם בכלל אמורים לבקר. האם נראטיב משכנע הוא חלק חיוני במשחק וידאו, או שאולי משחקיות מנצחת גוברת גם על סיפור בינוני? אם משחק מספק חווית משחק שאלף משחקים לפניו סיפקו, אבל עושה זאת באריזה גרפית דוחפת-גבולות שממיסה לך את העיניים וגורמת למעבד של הפלייסטיישן להעלות עשן - זה נכון לקרוא לו "חדשני"? 
זה מסתבך עוד יותר כשמכירים בעובדה שהאופי הממכר של משחקי וידאו גורם לכך שלפעמים אתה זורק שעות על גבי שעות גם על משחק שאובייקטיבית היית מתאר כבינוני. הביקורת העצמית שנוצרת כתוצאה מכך לפעמים חוסמת אותך מלהתבונן במשחק בעיניים מפוכחות -כי אם הוא היה כל כך גרוע כמו שאתה אומר, איך זה שלא ישנת בגללו שבועיים? אם מישהו ישאל כדאי שתגיד שזה סוף הדרך.

אז כן, אודה בזה על ההתחלה - סיימתי את GTAV (עם 86 אחוזי השלמה, ויסלחו לי משחקי הגולף של מייקל). זוגתי ואני בילינו שבועיים סוערים וטרוטי עיניים ברחובותיה העשירים של לוס סנטוס. ירינו בשוטרים תחת השלט של ויינווד. צפינו בזריחה מעל הר צ'יליאד. נסענו באופניים בחוף וספוצ'י. שדדנו חנויות משקאות במפרץ פלטו. הזמנו בלימפ אטומי ורכבנו עליו לעבר השקיעה, צנחנו לעבר העיר המוארת באלפי אורות, נחתנו על גג של משאית, גנבנו אותה, ונסענו למועדון החשפנות הקרוב כדי לנסות לשכנע את אחת הבחורות לחזור איתנו הביתה (לא הצלחנו). בכל אלה אני מודה. ועדיין - לא היה משהו. היה נחמד, היו כמה נופים יפים, וכמה רגעים כיפיים. אבל GTAV הוא משחק בו אתה חש כל הזמן את הפוטנציאל למגניבות מעבר לפינה, והמגניבות לעולם לא נוחתת. 

נאמנות נמוכה: רגשות ומחשבות בנוגע למצב התרבות (לרבות המוזיקלית) בארץ

·    הקדמה: פחד ותעוב בכנס הבירה

בשבוע שעבר, במסגרת ועידת המוזיקה של <בירה בהירה כלשהי>,  התקיים פאנל בנושא שלעולם לא נס לחו – "מוזיקה או רייטינג? ערוצי המוזיקה לאן?" (לפחות אחד מסימני השאלה האלה אמור לייצג שאלה רטורית).
 הפאנליסטים – אורי סלעי, העורך הראשי של ערוץ 24 (אני חושב שכבר לא קוראים לו "ערוץ המוזיקה", כמו באגדה העירונית המפורסמת על KFC שכבר לא רשאים להגיד "צ'יקן" בשם שלהם כדי לא להשלות את הציבור); ירון טן-ברינק, עיתונאי ובעל דיעה; וסוזן סלאי (אין קרבת דם, מספרים לי) נציגת אמטיוי שבעיקר שתקה ונראתה נבוכה. בניגוד לפאנל הדומה בכנס של שנה שעברה - שבו הוחלפו מהלומות ורבליות בין נציגי המדיה ונציגי היח"צ כבר על סבב השאלות הראשון -  רוב הפאנל השנה התנהל על מי מנוחות תחת הנחייתו המאופקת להפליא של בועז כהן.
כשהגיע שלב השאלות מהקהל, הכפפות המטפוריות הוסרו. על השאלה הראשונה עומת אורי סלעי עם העובדה שערוץ 24 נוהג לא לשלם לאמנים על הופעות חיות, אותה הוא הכחיש לקול מרמורי הקהל, שהורכב ברובו מאנשי תעשיה ומוזיקאים שיודעים את האמת על בשר חשבון הבנק שלהם.
מכאן והלאה היו כמה דקות צפויות – מוזיקאים ואנשי תעשיה שמתמרמרים על כך שהם לא מיוצגים בערוץ, אורי סלעי עונה תשובות ארוכות ומתפתלות על בועתיות הקהל עם רמיזות קלות לגזענות מצד השואלים.
על אף שאני מסכים עם רוח השואלים ומבין לכאבם, לדעתי הם מפספסים את הנקודה. התחושה שהלכה וגברה בזמן הפאנל, והתחברה למחשבות שגורמות לי לפנטז על כתיבת המאמר הזה כבר זמן מה, הובילה אותי להצביע ולבקש גם אני לדבר.
התהייה שהייתה לי הייתה כללית יותר, אולי לכאורה פחות פרובוקטיבית אבל לדעתי נוגעת בעצם הבעיה.
"אני גדלתי בסביבה שבה אנשים חולמים להיכנס לעולם התרבות, להיות מבקרי מוזיקה ועורכי מוזיקה, כדי להשפיע, כדי לחנך, וכדי לשתף את שאר העולם בטעמים שלהם ובאהבות שלהם", אמרתי (ציטוט לא מדויק, הייתי תחת השפעת בירה בהירה בחינם). "איך אתם מסבירים את זה שהדור הנוכחי של אנשי תקשורת מונע ברובו על ידי הציניות  של הכסף, ושיקולים כמו טעם אישי או רצון לחנך נחשבים לתמימות אנאכרוניסטית? איך הגענו למצב שבו האנשים שאמורים להיות שומרי-השער של המדיה, אלו שאמורים לבחון תרבות לפי אמות מידה מסוימות ולבחור אם לקדם אותה, מונעים אך ורק על ידי כוחות הרייטינג וכלל לא על ידי טעם אישי? לא עצוב לכם שזה המצב?".
על אף שכיוונתי את השאלה לא לסלעי ספציפית, אלא לכל יושבי הפאנל, סלעי ענה לי "מה שבעיניך נחשב לאיכות זה אולי לא מה שנחשב בעיני, בשביל המנהל של רגב הוד השיר החדש שלו הוא הדבר הכי איכותי בעולם".
עניתי לו שאני לא שואל אותו אם הוא חושב שרגב הוד איכותי או לא, אני שואל אותו אם הוא אוהב אותו. סלעי ענה שכן, ואם אני לא טועה בנימה זו הסתיים הפאנל וכולנו רצנו לשירותים (בירה בחינם וזה).

בירה (בחינם)

*******************************************************************************************************

·    הערך בערך והטעם בטעם

בואו נדבר לרגע על התפקיד של התקשורת, זו שעוסקת בתרבות לפחות. מצד אחד, יש לנו את היוצרים. מהצד השני, יש לנו את העם. התפקיד של התקשורת הוא לתווך בין שני הצדדים האלה, כדי להקל על העם לקבל החלטות צרכניות בצורה נבונה ומושכלת. מבקר קולנוע אמור להגיד לי אם הוא אהב או לא אהב סרט. אני אמור לקרוא את הביקורת שלו, לשקלל אותה עם מה שאני מכיר בתור הטעם שלו (אם הוא חובב סרטי אקשן הונג-קונגיים ואני לא, אדע לא להקשיב להמלצה שלו על סרט אקשן הונג-קונגי חדש) ולעשות את ההחלטה הצרכנית שלי בהתאם.
גופים תקשורתיים מסוימים מתפקדים בתור שומרי-שער, Gatekeepers, שאמורים להגיד לנו מה מומלץ ומה לא. כשגוף תקשורתי מגיע לגודל מספיק, הוא נהיה קובע דעת קהל. אבל אותם העקרונות שהנחו אותו מההתחלה, כשהוא היה קטן, אמורים להנחות אותו גם כשהוא גדל. אותם סטנדרטים של איכות. אותם סטנדרטים של טעם אישי, כיוון שבסופו של דבר, כל גוף תקשורתי מורכב מאינדיבידואלים. כדי שאני אעשה החלטה צרכנית נבונה, אני צריך להיות מסוגל לסמוך על המתווך שיהיה עקבי בטעם שלו. אני צריך להכיר את הטעם האישי של המבקר, כדי לדעת אם לסמוך על המלצותיו.

לא, אני לא חושב שהבעיה שלי עם "המצב" היא שכלבי השמירה של התקשורת נרדמו ונתנו למזרחים לנצח.

הבעיה היא, חברים (מעבר תופים דרמטי) (אך נאיבי בו זמנית) – שהתקשורת שלנו איבדה את הרצון, אולי את היכולת, ובהחלט את האינטגריטי לעשות מה שלעזאזל בראש שלה, ובלב שלה.

אין לי שום בעיה עם עורכים מוזיקליים שמקדמים תכנים שלא מעניינים אותי. זכותם. אבל אני רוצה שהם יקדמו תכנים שמעניינים אותם. לא שינסו לנחש מה הדבר הבא שיתפוס לאנשים את האוזן. לא שינסו לרדת למכנה המשותף הנמוך ביותר. לא שיהיו מונעים אך ורק על ידי רייטינג (מילה נרדפת לכסף, כיון שרייטינג מושך מפרסמים ומפרסמים משקיעים כסף).

בתור חובב תרבות שהוא גם חלק מעולם התרבות (בעשור האחרון אני עובד בעיקר כמנהל אמנים), השנים האחרונות גורמות לי לא להאמין לכמעט אף גוף תקשורת. אני משוכנע שכמעט כולם מונעים ממניעים כלכליים. למען האמת, שהאמונה הזו מושרשת כל כך חזק אצלי ובסביבה שלי, שרובנו אפילו לא מופתעים כבר מלראות אנשי תרבות שאנחנו הערכנו פעם מדרדרים לקידום זבל (דרך פרסומות, דרך אמנות שהם מקדמים). הביטוי "מכר את עצמו" כבר לא נחשב מילה גסה אצל אף אחד. שמענו אותו כל כך הרבה שהוא איבד משמעות, ומתקיים רק בתור איזה רפרנס אירוני לימים שבהם הוא היה בעל משמעות. העידן שאנחנו חיים בו כל כך ציני שלאנשי תקשורת שמדברים בקול רם על ערכים או על חינוך או על איכות אין כמעט סיכוי להתקדם בתוך העולם התקשורתי.

אז תנו לי להגיד רגע משהו קצת נאיבי וקצת מיושן: חברים, תקשורת לא אמורה להיות מונחה על ידי כסף.

זו הפרדת רשויות בסיסית שאמורה למנוע מאיתנו לצרוך זבל. והיא לא מתקיימת כבר יותר מדי זמן, כי האינדיבידואלים שמרכיבים את התקשורת כבר נהיו, ברובם, אדישים אליה. הם החליפו את המילה "כסף" במילים אחרות, נוחות יותר לעיכול ולתירוץ- כמו "רייטינג", "קול העם" וכיו"ב. נכון, יש עדיין איים של שפיות בתוך המערכת. אבל הם הולכים ונכחדים, ואין ספק שהטון השולט הוא הטון עליו אני מדבר, יותר מאי פעם.

בואו ננסה לחזור רגע, בראשינו, לתקופה שבה לאנשי תקשורת היה אינטגריטי, לתקופה שבה אחד העקרונות החשובים של העולם הזה היו שהוא לא מונחה על ידי כסף. בתוך הקונטקסט הזה, אבסורדי לחלוטין להגן על "המצב" עם התירוץ המרגיז של "היי, זה מה שאנשים רוצים, כי על זה הם משלמים". העובדה היא, וזה ידוע לכל איש תקשורת מיומו הראשון – אנשים ישלמו על מה שימכרו להם. אם ימכרו להם זבל – הם יקנו זבל. אם ימכרו להם איכות – הם יקנו איכות.

איכות, לצערנו, קצת יותר קשה למצוא וקצת יותר יקר לייצר. אז יהיה לכם טיפה יותר קשה למצוא אותה. וטיפה יותר קשה להרוויח ממנה כסף. אבל זה לא בלתי אפשרי, וזה בטח לא ערך חסר משמעות.

כסף (אילוסטרציה, כמדומני)

*******************************************************************************************************

·    על רקע גזעי

כמה מילים בנוגע לטיעון הגזענות. לא, אני לא שומע מוזיקה מזרחית, או ים-תיכונית, או פופ סלסולים או איך שלא תקראו לזה. זה לא מתוך גזענות. לכל אחד מאיתנו יש את מטען האהבות/חוסר-אהבות שלו, שעוצב (רוב הזמן באופן לא מודע) על ידי שנים של שמיעת מוזיקה וצבירת רגעים וזכרונות מעצבי טעם. שלי לא כלל מוזיקה מזרחית, ואני לא רואה צורך להצדיק את זה.
אני לא מזלזל במוזיקה מזרחית, כפי שאני לא מזלזל בשום סגנון מוזיקלי (ויש רבים שאני לא אוהב).
לדעתי, הרבה מהדיונים בנושא מצב התרבות המוזיקלית בארץ נקברים מאחורי מתחים עדתיים והאשמות בגזענות, כשהבעיה למעשה היא בסיסית הרבה יותר, מוסרית וראשונית, והיא נוגעת לטובה ולרעה בכל העדות ובכל הסגנונות המוזיקליים שמתלווים אליהן.

בוטום ליין, חברים-  מה לעזאזל הקשר בין טעם מוזיקלי לבין גזענות? גם אם נקבל את הרעיון שלמוזיקה שנקראת היום "פופ ים תיכוני" יש קשר אמיתי לתרבות מזרחית (ואני לא בטוח שאני מקבל) - למחשבות שלי על עדה מסוימת אין שום קשר לתחושות שהמוזיקה שלהם מעוררת בי. זה רעיון מופרך. אני לא צריך לאהוב את כל התרבות שעם מסוים נושא איתו רק כדי שאוכל להצהיר שאני מקבל את העם הזה כשווה אליי. אני נמנע מאוכל הודי כי הוא עושה לי גזים. זה הופך אותי לשונא-הודים?

המתח העדתי שהוא חלק בלתי נפרד מהחיים בישראל, בצירוף העובדה הבלתי-מעורערת שבמשך שנים רבות (עדיין? על כך מיד) התקשורת במדינה הייתה בשליטה אשכנזית ופעלה מתוך אג'נדה תרבותית עם שאיפות אירופאיות – נותנת לסנגורים של השפל התרבותי הנוכחי שאנחנו חיים בו  (להלן: "המצב") תשובה קלה לכל מי שמעביר ביקורת. על אף שתי הפסקאות האחרונות, אני בטוח שהרבה אנשים יראו את המאמר הזה בתור קריאה מיואשת של נצר לקבוצה שהרגישה פעם בשלטון ועכשיו נקברה, לכאורה בהליך דמוקרטי, תחת מפולת של רצון-העם. לעזאזל עם זה. אני לא קונה את המהפכה הזו, ואני לא קונה את זה שהיא נעשית ממניעים טהורים.

זו מהפכה צינית, מחושבת וקרה, והיא מתרחשת ממניעים עסקיים לחלוטין. אין פה ניצחון של תרבות אחת על תרבות שנייה, אלא קבוצה של אנשים שצמחו בתוך אותה תרבות שנייה והחליטו שאפשר, ויותר קל, לעשות קופה על התרבות הראשונה.
אם יש חובבי מוזיקה מזרחית שקוראים את המאמר הזה, אני מבקש מכם – אל תאמינו לשנייה שמישהו מזדהה איתכם בכל הגופים התקשורתיים האלה שמכריזים על "מהפכת הזמר המזרחי" כאילו שמדובר במהפך-של-77 וכל השיט המטופש הזה. קברניטי ערוץ 24, גלגלצ, ערוץ 2, וגו' לא קמו יום אחד והבינו שהם טעו כל הזמן הזה כשהם קיפחו אתכם. כל מה שהם הבינו זה שאתם מוציאים הרבה כסף על רינגטונים.

אוכל הודי. הלוואי.

*******************************************************************************************************

·    שידורי המהפכה

כדי להדגים את הנקודה שאני מדבר עליה, אני אפנה לדון קצת באחד משקי החבטות הותיקים של דיון "מוזיקה או רייטינג?" – גלגלצ.

יש המון קלישאות בנושא גלגלצ, ואני רוצה להפריך כמה מהן. אל תדאגו, אחרי ההפרכה תגיע ההתקפה.

קודם כל, אני חושב שגל"צ היא אחד מגופי התקשורת הכי מקצועיים שקיימים בארץ, ובוודאי הרדיו הכי מקצועי שקיים פה. את אותם דברים אפשר להגיד גם על תחנת הבת. לא סתם הרבה מאנשי התקשורת שאנחנו מכירים מגיעים משם – הם מאומנים שם היטב ותחת סטנדרטים נוקשים-יחסית (צבא, בכל זאת) של מוסר עבודה.
אחד המיתוסים הגדולים בנוגע לגלגלצ, שהונצח בין היתר על ידי "ארץ נהדרת", הוא מיתוס הסינגלים הנזרקים לזבל. זו טענה מפתיעה, כי דווקא בגלגלצ יש עיקרון מנחה מאוד גבוה של מחויבות לשמוע כל דבר שמגיע אליהם. הם לוקחים את העבודה שלהם מאוד ברצינות, וישיבות פלייליסט נמשכות לפעמים שעות ארוכות רק מתוך המחויבות הנ"ל. בתחנות רדיו אחרות, לרבות רדיו אזורי, לעומת זאת -  הסיכוי שיזרקו את הסינגל שלך לזבל גבוה הרבה יותר. אף אחד לא מחייב שדרנים של 88 או של 102 או של קול הקמפוס לשמוע כל דבר שמגיע אליהם. ולמען האמת פשוט אין להם זמן (אנחנו חיים במדינה בה יש שבועות שיוצאים 40-50 סינגלים חדשים במקביל לתחנות הרדיו). לגלגלצ יש את היתרון של כח אדם זול שמחויב למסגרת עבודה נוקשה (חיילים).
שנית כל – הפלייליסט, כשיטה, אינו ראשית כל הרע. לרוב תחנות הרדיו בעולם יש פלייליסט, ולמען האמת שהגבלה מסוימת על מנעד השירים המושמעים וחזרה עליהם היא חיונית כדי ליצור להיטים. העובדה היא ששיר לא נהיה להיט אם משמיעים אותו פעם-פעמיים. כדי ששיר יהפוך ללהיט אנשים צריכים להתרגל אליו, וזה דורש מינון גבוה יותר ממה שאתם מצפים. קראתי פעם שיש חוק כזה בפרסום שאומר שאדם רואה פרסומת שש פעמים, בממוצע, לפני שהמסר חודר אליו (קוראים מתחום הפרסום מוזמנים לתקן אותי). עם שירים יש אפקט דומה. אף אחד לא מתמכר לשיר בפעם הראשונה שהוא שומע אותו – הוא אולי מסתקרן מהשיר, אבל לא מתמכר.
ולמה להיטים חשובים לנו? כי להיטים, בסופו של דבר, זה מה שמניע את התעשייה וגורם לה ליצור בתוך חלל מסוים (בניגוד לואקום).

אז למה בכל זאת אני חושב שהשליטה של גלגלצ בתרבות המוזיקלית הישראלית בעשור האחרון היא חיבוק דוב לתעשייה?

סיפור: לפני קיץ או שניים הסתובבתי עם אחד מחברי ועדת הפלייליסט שהיה מקורב אליי באותה התקופה באיזשהו מקום ציבורי (קו 5, למיטב זכרוני). ברגע התנגן להיט מזעזע (לא ננקוב בשמו כדי לא לבזותו ברבים, אבל אציין שלא מדובר בשיר מהסוגה המזרחית, אלא במשהו עם ריח אשכנזי למהדרין), אחד מלהיטי השנה של אותה השנה, והביא לי את הבאסה.
שאלתי את נציג גלגלצ שלידי אם הוא חושב שמדובר בשיר טוב והוא ענה שלא.
אמרתי "אני מכיר את רוב חברי הועדה, את הטעם המוזיקלי שלהם, את המסיבות שהם יוצאים אליהם. מי שם חשב שזה שיר טוב?".
התשובה הייתה "אף אחד. כולנו חשבנו שזה חרא."
"אז למה לעזאזל זה בפלייליסט?", שאלתי.
"כי ידענו שזה יהיה להיט", הוא ענה, "וזה באמת נהיה להיט. מה לא ברור?".

בספרו של שי להב על גלגלצ, "רשימת שידור", מוקדש פרק שלם לסכסוך האידיאולוגי בין אלדד קובלנץ (שהתמנה לתפקיד מנהל גלגלצ ב95, ואחראי למתכונת הגלגלצית המיושמת עד היום) לבין יואב קוטנר (גילוי נאות: אבא שלי) .
 הסיפור בקצרה: בשנות ה80 גל"צ נשלטה על ידי חבורה של עורכים/מגישים בעלי טעם, כח והשפעה, לדוגמת אבא שלי, שרון מולדאבי, אלי ישראלי, מיכל ניב ז"ל, אורלי יניב ואחרים.
קובלנץ, שהיה עורך צעיר ואלטרנטיבי-קיצוני בטעמו (כך הוא מעיד), רצה לבטל את ההגמוניה התרבותית הנ"ל, שבהתחלה גם הוא היה חלק ממנה. מתוך הספר: " שידרנו רק בשביל עצמנו ובשביל שלושת חברינו האליטיסטים המסריחים. ידענו שאנחנו והחברים שלנו מקשיבים, ומהאחרים לא היה לנו איכפת: תערובת של התנשאות ומגלומניות, והכל בשם חינוך העם". קובלנץ ביקש לבטל את האינדיבידואליזם של העורכים המוזיקלים, אותו הוא ראה כמקור ההתנשאות.
כשהתמנה לתפקיד מנהל התחנה החדשה, הוא ביקש להזניק אותה למקום גבוה בהיררכיה התרבותית, אולי אפילו גבוה מזה שהיה לגל"צ קודם. "המטרה המקורית שלנו הייתה ללא ספק הצלחה, שנמדדת ברייטינג", מצוטט קובלנץ בספר.

הפיתרון?
לקחת קבוצה של מגויסים צעירים ומורעלים-לתקשורת, לחנך אותם שנתונים X ו-Y מייצרים להיטים, ולתת להם לרוץ עם זה תוך כדי תחרות מתמדת אחד בשני על מקום בהיררכיה של התחנה.
בסיטואציה שקיימת היום בישיבות הפלייליסט, יש תחרות מתמדת בין העורכים על "גילוי" הלהיט הבא. במידה ואתה שם את משקלך על שיר מסוים ומשכנע את השאר שהוא ראוי להשמעה, והוא לא נהיה להיט – מקומך בהיררכיה של הועדה צונח ויש הרבה פחות סיכוי שיקשיבו לך שוב.
15 שנה אחר כך, האם אנחנו יכולים להגיד שקובלנץ הצליח? כן, במדד ההצלחה/רייטינג. אבל בניסיון לסתור את ה"התנשאות" וה"מגלומניות" ששלטה ברדיו הישראלי בשנות ה80?

לדעתי – כלל וכלל לא. האמת היא שהוא פשוט ברא אותה מחדש, ממקום שונה לגמרי, ציני, קר ומסחרי. במקום שהתוכן התרבותי של הרדיו ייקבע על ידי מספר מצומצם של קובעי-טעם בעלי טעם אישי (ואולי בועתי), הוא יצר סביבה שמתייחסת לעצמה כאל מושפעת ולא משפיעה, ריאקטיבית ולא-יוזמת, אבל למעשה מונעת מתוך המחשבה הפטרונית שתפקידה לנחש מה ה"עם" יאהב, תוך ויתור כמעט-מוחלט על טעמם האישי של האינדיבידואלים שמרכיבים אותה. בעיני זו גישה מתנשאת לא פחות מאלו שקדמו לה, והיא פשוט מתכסה במעטה הגנה מצטדק של קול-העם – כשלמעשה מדובר במירוץ אחר עוד כח ועוד השפעה מתוך האשליה שניתן לקבוע לעם בצורה מכנית מה הוא יאהב ומה יהיה "להיט".

גלגלצ לקחו את הגישה המתחסדת של "אנחנו רק מושפעים" וויתרו על לראות עצמם כקובעי דעת קהל, כשלמעשה זהו תירוץ קל לפופוליסטיות זולה של המכנה-המשותף-הנמוך ביותר. לא מדובר פה בפלורליזם תרבותי, אלא ביצירת היררכיה תרבותית חדשה לגמרי בה מי שמתקדם הוא לא מי שטעמו האישי הכי תופס, אלא מי שמצליח לוותר על טעמו האישי בצורה הכי מלאה ושלמה.

בתוך ההיררכיה הזו מתחנכים רוב אנשי הדור החדש של התקשורת הישראלית.

תגידו מה שתגידו על הדור הקודם של מגישים/עורכים בגל"צ, הדור של שנות ה80. תגידו שהם היו בועתיים, אליטיסטים, שהם התעלמו מרחשי ליבם של חלקים גדולים בעם. אבל אתם לא יכולים לטעון שהם היו ציניים. מדובר באנשים שקידמו תרבות מוזיקלית מתוך אהבה, מתוך טעמם האישי ומתוך תחושת שליחות. האם אנחנו יכולים להגיד את זה על הדור הנוכחי?

רדיו (עושים באהבה)

*******************************************************************************************************

·    השטן וריצ'י אדוורדס

הדור הנוכחי של אנשי תקשורת הוא לא דור שגדל בתוך הדיון הזה. הוא לא דור שלקח עמדה בויכוח  בין קובלנץ לקוטנר. זה דור שגדל על הברכיים של הצד שניצח. הוא כבר כמעט לא זוכר עולם שבו תרבות היא ערך חשוב שצריך לקדם, שבו תוכן מנצח זוהר.

זהו דור שמקבל את העריצות המסחרית, הפטרונית, של אנשי-הכסף של עולם התקשורת בתור עובדה מוגמרת. הוא דור שגדל בתוך סביבה שמהרגע הראשון התעלמה ממנו בכל פעם שהוא הביע את דעתו, ונתנה לו צ'פחות חיוביות כל פעם שהוא הצליח לבטא קונפורמיזם בצורה שמספקת אותה.

אני חושב שבשלב מסויים המדינה שלנו הפסיקה לראות תרבות בתור ערך שמגדיר אותה. אפשר לומר שהמדינה שחררה את התקשורת ואת התרבות להסתדר בעצמן, ואלה בחרו בדרך הקפיטליסטית והצינית כדי לקיים עצמן. אבל אני לא מתיימר להבין את ההיסטוריה ארוכת-הטווח של הסיפור הזה. מה שמתסכל אותי זה בני האדם. האינדיבידואלים שויתרו על הרצון להיות אינדיבידואלים.

אין לי כבר מילים (בכל זאת, כתבתי כבר משהו כמו 2500) לתאר את התסכול שאני חש כשאני מעומת שוב ושוב עם הגישה הנוכחית של התקשורת בארץ. אם לומר את האמת, רוב הזמן אני מרגיש שאני משתגע. כשאני מדבר עם אנשים על הנושא הזה רובם שולפים שוב ושוב את טיעון הרייטינג, ואני מרגיש כמו מטיף רחוב מטורלל. גם אלה שמבינים אותי בד"כ מושכים בכתפיים ואומרים "מה אפשר לעשות, זה העולם שאנחנו חיים בו". הם פשוט לא מסוגלים לתפוס צורה אחרת לראות את העולם, והם מתעלמים מהעובדה שתקשורת זה משהו שהיה קיים הרבה לפני ערוץ 2.

לא מזמן נפלתי שוב על הסרט (המעולה) "משדרים חדשות" מ1987, שמציג משולש אהבה בו שני הגברים מייצגים את הצדדים בדיון שעליו אני חופר פה. אלברט ברוקס הוא כתב חדשות אולד-סקול, שמאמין באינטגריטי מעל למראית-עין; וויליאם הרט הוא המגיש הכריזמטי והחתיך שלמעשה מבין מעט מאוד באקטואליה והרבה יותר בדיקציה נכונה. חלק מהיופי בסרט הוא שהוא מצליח להציג את שתי הגישות בצורה יחסית מאוזנת, אפילו שאישית אין לי ספק בעד מי הייתי בסיפור הזה.
בשלב מסוים הכתב עומד בפני אודישן-לייב בתור מגיש באולפן, והולך למגיש כדי לקבל ממנו עצות. המגיש עוזר לו עם דיקציה, יציבה טובה ושאר דברים שאמורים להקנות לו יותר אמינות בשידור. "כולנו אנשי מכירות", הוא אומר לו, "אנחנו לא סתם מספרים את החדשות, אנחנו מוכרים אותן".
אחרי שהאודישן נכשל בצורה מביכה (הכתב מתכסה בכמויות אדירות של זיעה קרה במהלך השידור חי) הוא מתעמת עם הבחורה (הולי האנטר) על הקשר שלה עם המגיש הכריזמטי.
"איך את חושבת שהשטן ייראה אם הוא קיים?", הוא שואל. "אף אחד לא יישבה בקסמו אם יהיה לו זנב מחודד, ארוך ואדום.. הוא ייראה מושך, והוא יהיה נחמד ושמח-לעזור והוא ישיג עבודה בה הוא יכול להשפיע על אומה שלמה והוא לא יעשה שום דבר מרושע אף פעם.. הוא רק לאט לאט ינמיך את הסטנדרטים שלנו איפה שהם חשובים. רק יעודד קצת יותר צורה על חשבון תוכן.. רק טיפה. והוא ידבר על כמה שכולנו בעצם אנשי מכירות".
כן, אלה היו ימים טיפה שונים כשהסרט הזה נוצר. עוד היה לגיטימי אז להגיד דברים כאלה בקול רם ולא להיחשב נאיבי, אנאכרוניסטי, מנותק מהמציאות.

אני לא יודע איך אפשר לחזור אחורה. אני יודע שבעבודה שלי, מאז ומעולם, נלחמתי על הדברים שאני מאמין בהם, על הדברים שאני אוהב. לרוב התוצאות לא הצדיקו את עצמן כלכלית, אבל אני עדיין גאה בהן.

אני מאמין שלכל אחד מאיתנו יש את המחויבות לבטא את עצמו ואת האהבות שלו בצורה הכי שלמה שאפשר בכל רגע נתון. מרגע שאנחנו מוותרים על זה משהו בנו מת. לא איכפת לי להיחשב נאיבי, אנאכרוניסטי, ומנותק מהמציאות. אנחנו יוצרים את המציאות הזו ואת הייאוש שבה בכל רגע שבו אנחנו לא נלחמים על מה שאנחנו אוהבים. זה לא בולשיט ניו אייג'י, זה מה שקורה בצורה הכי מעשית והכי יומיומית שיש.

אנחנו חייבים להלחם בשלטון העריצות התרבותית שנכפה עלינו בשנים האחרונות, כי הויתור על המלחמה הזו הוא ויתור על כל מה שמגדיר אותנו.

אם אתם עובדים בתרבות – תעשו לעצמכם טובה, ותתחילו לקדם רק את הדברים שאתם מאמינים בהם.
אם אתם צורכים תרבות – תעשו לכם טובה ותתחילו לצרוך רק את הדברים שאתם מאמינים בהם.
ואם אתם יוצרים תרבות – אל תקשיבו לכל אלה משני הסעיפים הקודמים. תובילו אותם, אל תתנו להם להוביל אתכם.

כי אם אתם תסבלו את זה, הילדים שלכם הבאים בתור. אם אתם מבינים למה אני מתכוון.

רפרנס קל להבנה

*******************************************************************************************************

·    אפילוג: זריעת זרעים

הייתי מודה לזמן אם הייתי יודע לאן הזמן הלך
אניני-הטעם טעו,
וגם כל השאר

אני יודע מה הם אומרים כי רק על זה הם מדברים
אבל אני חייב להבין קצת דברים בעצמי

..וזה שזה מובן מאליו לא אומר שזה אפילו נכון
שמעתי את הכל ואני מאמין שמגיעה לנו עוד נקודת-מבט

אנחנו יכולים להצליח אם ננסה
וגם אם לא, יהיה בסדר
כי השכל שלנו עוד חי
ואנחנו יכולים להחליט מה נכון

תגיע להחלטה ותמציא את המיתולוגיה של עצמך
מפחד למצוא אותי
ולהגדיר אותך

אומרים לי אלפי פעמים מה הדבר הבא לרצות
רק עושים את העבודה שלהם אבל אתה יודע שהיא מלוכלכת
לא סובלים את המשחק אבל מתעמרים בנו להמשיך לשחק בו

כשבריונים גדלים הם נהיים מרושעים יותר
כן, הם ממש קולטים את העסק

הם חושבים שהם מבינים את זה אבל הם תמיד טועים
הם משמיעים לך את השיר האהוב עליך
רק כדי למכור לך זבל

שמעתי שהם ימכרו כל דבר ונראה לי שהם עלולים
אני חושב שביל היקס צדק
בקשר למה שהם צריכים לעשות

רק בגלל שאתה אוהב משהו לא אומר שהוא שלך לקנייה
מוכרים אותו כל כך הרבה זמן שאף אחד כבר לא יודע את הסיבה
אתם משחקים עם הראש שלנו
מתעשרים מלבזבז את הזמן שלנו

Built to Spill – Planting Seeds

צעצועי-על מחזיקים מעמד עוד קיץ: מחשבות שלי על טוי סטורי 3

(פובלש לראשונה בטמבלר ב1 ליולי 2010)

קודם כל הבהרה: זוהי לא ביקורת על הסרט. ביקורות קראתי (קראתם?) כבר המון, ואני מסכים עם רובן. בקצרה: פיקסר עשו זאת שוב, אולי אפילו יותר מאי פעם (אם וול-אי ואפ היו סרטים מבריקים שמחוץ לתבנית של להיט מצויר מיינסטרימי, אבל בכל אחד מהם יש בעיות מינוריות של שינויי קצב ואווירה מוגזמים קצת – בטוי סטורי 3 הם מצליחים לקחת את התבנית ולעבוד בתוכה כדי ליצור משהו באמת עילאי), מר פריקלפנטס שולט (עוד על זה בהמשך), היכולת שלהם לשלב אלמנטים אפלים ומטרידים בתוך סרט שמדבר גם לילדים היא מדהימה, מר פריקלפנטס שולט (הבטחתי עוד) וגו’.

הטקסט להלן הוא טקסט למיטיבי לכת, שכבר ראו את הסרט ומתעניינים בניתוח קצת יותר עמוק שלו. הוא בפירוש לא מיועד לקריאה לפני שצפיתם בסרט. אני הלכתי לסרט עם מעט מאוד מידע מקדים. לא ראיתי את כל הטריילרים, רק את הטיזר הראשון, ולא קראתי אף ביקורת מעבר לכותרת שלה – כבוד שאני נותן למעט מאוד סרטים, מצויירים או לא. החוויה של לגלות את כל ההפתעות שיש בסרט הזה היא חוויה שלא הייתי מוותר עליה, ואני ממליץ גם לכם לא. אז בבקשה (אני אעבור לאנדרליין ובולד שוב כי זו נקודה קריטית) אם לא ראיתם את הסרט עדיין, תעשו לעצמכם טובה ותלכו אליו הכי טהור שאפשר. אל תמשיכו לקרוא. ראו הוזהרתם.

מנקודה זו ואילך ספוילרים גאלור.

 כמו סרטי טוי סטורי הקודמים, טוי סטורי 3 עוסק הרבה בשאלות של זהות והגדרה עצמית. העולם של הסרטים האלה הוא קרקע בשלה מההתחלה להתעסקות בשאלות האלו – לצעצועים יש את התפקיד המוגדר שלהם, זה שלשמו הם נוצרו. התפקיד הלא-מודע שלהם. ה”איד” שלהם, אם תרצו. גם כשבני האדם עוזבים את החדר, והצעצועים מפתחים מודעות – ה”איד” שלהם עדיין מוכתב על ידי התכנותים והמשקל הרגשי שבני האדם שמים עליהם. באז תמיד יישאר החייל ההירואי, גם כשהוא מפתח מודעות לכך שהוא צעצוע בעולם של בני אדם. וודי תמיד יהיה מנהיג, סמל לנאמנות חברית ותושייה מחשבתית בעת צרה. בו פיפ (עליה השלום) תמיד תהיה עלמת חן עדינה. הפוטייטו הדס יישארו זוג מבוגר ומאוהב עם איברים מודולריים. וכולי.

 היכולות של הצעצועים בפאזה המודעת שלהם, כשבני אדם לא נמצאים לידם, אמנם מוכתבים על ידי התכונות הבסיסיות שלהם כצעצועים – אבל הן פראפרזה עליהן. אם נמשיך להצמד למושגים פרוידיאניים, אפשר להגיד שמדובר באגו שלהם. בו זמנית, קיימת אצלהם היכולת לשבור את המסגרת – בהבנה, לדוגמא, שהבעלים שלהם לא תמיד יהיה נאמן להם, או בהבנה שלא כל התכתיבים של בני האדם הם תכתיבים שחייבים לציית להם. זוהי מודעות ביקורתית למעשיהם שאפשר לומר שנובעת מהסופר-אגו.

 עד כאן פלצנות פרוידיאנית. היה חשוב לי להסביר את נקודות הבסיס האלה כדי להסביר את ההקבלה שאני רואה בין המנטליות הצעצועית לזו של בני האדם.

 ההזדהות הראשונית עם הדמויות האלה, על אף היותן צעצועים, גוררת רצון מיידי למצוא נקודות השקה בין ההרפתקאות שלהן לבין חייך. העובדה שאתה יכול למצוא כאלה נקודות השקה גוררת הזדהות עמוקה יותר. אלו עקרונות בסיסיים מאוד של כל יצירה בדיונית או פנטסטית, אבל חלק גדול מאוד בגאונות של של פיקסר (ומה שמבדיל בין סרטים שלהם לבין רוב הסרטים האחרים והנחותים-לדעתי בסוגה המצויירת של השנים האחרונות – לדוגמה “שרק” או, אנא עארף- “רובוטים”) היא הנאמנות המוחלטת שלהם למשל, שלא פחותה מהנאמנות שלהם לנמשל. הסיטואציות הרגשיות שהצעצועים עוברים הן סיטואציות שאולי שייכות לגמרי לעולם הצעצועים וזרות לעולם שלנו – אבל אנחנו מוצאים בהן נקודות השקה. במונטאז’ מעורר-הדמעות של ג’סי בסרט השני, לדוגמה, היא נזכרת באיך שאמילי, ה”ילדה שלה” נטשה אותה. אין הקבלה מדוייקת לסיטואציה כזו בחיים שלנו, אבל היא מרגשת כי אפשר לשייך אותה להרבה סיטואציות שונות – נטישה של חברים, של בני זוג, של הורים. בביקורות מסויימות שקראתי ברשת המבקרים מתעקשים שהיחסים בין הצעצועים לבעלים שלהם הם מטאפורה ליחסים בין אדם לאלוהים, ושהנטישה היא בעצם מקבילה לתחושה שאלוהים כבר לא דואג לך. על אף שאני יכול להבין מאיפה זה בא, אני חושב שחלק גדול מהקסם הפיקסרי נובע מזה שאין נמשל מדוייק, אלא נמשל רגשי מופשט.

 הסרט הראשון עסק בהתפתחות של המודעות הביקורתית אצל הדמויות העיקריות. אצל באז זו היתה ההבנה וההתמודדות שלו עם הרעיון שהוא למעשה צעצוע. אצל וודי זו היתה ההבנה שהוא לא חייב להיות במקום הראשון בעיני הבעלים שלו, או לפחות לא לבד בו. אפשר להקביל את ההתפתחות הזו לגיל הילדות עד התבגרות של הצעצועים, בו הם מבינים את תכונות הבסיס שלהם ואת העולם בו הם חיים.

אם הסרט הראשון עסק בהתבגרות מילדות, הסרט השני כבר עסק בשלב הקריירה. וודי נאלץ לבחור בין המשפחה שלו, הבית שלו, העולם החם שבו הוא צמח, לבין ה”ייעוד” (לכאורה) שלו. ייעוד “גנטי” במובן שבו הוא נקבע לחלוטין על ידי גורמים שהיו שם לפני שנולד – תכנית טלויזיה בה הדמות שלו כיכבה. ייעוד של חיים בעולם שבו יעריצו ויעריכו אותו מיליוני אנשים – אבל מאחורי זכוכית במוזיאון ביפן. באז, בהעדרו של וודי, נאלץ לקבל על עצמו את תפקיד המנהיג ההירואי אליו הוא בעצם נבנה – אבל מגלה שהוא ממשיך להתמודד עם ה”איד” (מצטער, הייתי חייב לחזור לזה) שלו –להתמודד  מילולית ממש-  ההתקדמות שלו נעצרת על ידי באז אחר שאינו מודע להיותו צעצוע. באז המודע מצליח “להתגבר” על באז הלא-מודע בכך שהוא מאפשר לו לחיות את הקונפליקט הנצחי שלו עם אביו - זרג הרשע/לא-רשע-בעצם-כל-כך. חלק מהקסם הוא שבאז המודע לא באמת “מביס” את באז הלא-מודע, ובאז הלא-מודע מקבל על ידי כך את הלגיטימציה להביא את הסיפור שלו עם אביו לידי מיצוי.

 הסרט השלישי עוסק בזקנה, במוות, ובהבנה שבגיל מסויים גם ההרגלים המודעים אותם פיתחת בשני השלישים הראשונים של החיים/הטרילוגיה עלולים להוות לך מכשול, אם לא תצליח לפתח חשיבה ביקורתית גם כלפיהם.

 בתחילת העלילה אנחנו מוצאים את הצעצועים בשלב הנורא שהאיום שבו הוזכר כבר בסרט הקודם – מה קורה כשאנדי, הבעלים, מתבגר ולא משחק בהם יותר. הצעצועים לא מתמודדים כל כך טוב עם המצב. אחרי שנים שבהן הם היו נעולים בודדים בתוך ארגז, הם מנסים טריק אחרון ומורכב כדי למשוך את תשומת ליבו של אנדי. כלומר, כבר בפתיחה אנחנו נתקלים בקונפליקט שבין ההרגלים/התכנות של הצעצועים לבין המציאות. נכון שאחרי כשלון המבצע וודי מודיע לחבר’ה שהם סוגרים את הבאסטה, אבל אנחנו בתור צופים יכולים לנחש שזה קורה אחרי כמה שנים של חיים בודדים בארגז. הצעצועים מקבלים בהכנעה כמעט גמורה (חוץ מכמה פרצופים זועפים) את הרעיון שהם עוברים לעליית הגג - וזוהי ההופעה הראשונה של עוד מוטיב חוזר בסרט – הכניעה והקבלה של הזקנה וה”מיותרות” שבה (מוטיב שבא לידי ביטוי קיצוני ודרמטי במיוחד בסצינת המשרפה לקראת סוף הסרט, רגע אחרי שלוצו הדוב המרושע אומר לגיבורינו “איפה האנדי שלכם עכשיו?”).הצעצועים נראים שלמים לקבל את החיים חסרי התוחלת בעליית הגג, קבלה שמוביל אותה ה”מנהיג” של החבורה – וודי, שמתעקש להמשיך להיות נאמן לאנדי גם כשאנדי לא נזקק לנאמנות שלו יותר.

 אבל כשאנדי בוחר להפריד בין וודי המנהיג לבין שאר החבורה, העניינים מסתבכים. בעקבות שרשרת טעויות וחוסר הבנה שאר הקבוצה מתפכחת מהאשליה ונהיית שבויה בכעס כלפי אנדי, והם שמחים לברוח ממנו למעון הילדים “סאניסייד” כדי למצוא אהבה חדשה.

תחשבו רגע על הסצינה שבה וודי עוזב את החבורה, שמסרבת להאמין לו ומתעקשת להשאר במעון במקום לחזור לבית של אנדי. וודי קורא להם “אנוכיים” ומסרב ללחוץ את ידו של באז. מצד אחד – אנחנו יודעים שוודי צודק כשהוא אומר להם שמדובר בחוסר הבנה, ואנדי לא התכוון לזרוק אותם. מצד שני – גם אם הוא צודק, ברור לנו שהם צודקים מכיוונם, ושוודי עדיין שבוי בהרגלים הישנים שלו. הסצינה הזו מעבירה במדוייק דואליות מוסרית שבה שני הצדדים צודקים וטועים באותה המידה. אנחנו מסכימים עם וודי אבל גם מרחמים עליו.

 המערכה השניה של הסרט מתארת במקביל את העולם שוודי נחשף אליו אצל בוני הילדה וצעצועיה, ואת העולם ששאר החבורה מגלה ב”סאניסייד”. וודי מגלה חבורה של צעצועים שמסורה לילדה שלהם לא פחות ממה שהחבורה שלו היתה מסורה לאנדי, ו”נהנה כמו שהוא לא נהנה כבר שנים”. ועדיין הוא רוצה לחזור הביתה לאנדי.

בינתיים, מעון היום “סאניסייד” מתגלה כחברה היררכית וכוחנית, שמנוהלת על ידי לוצו הדוב המתקתק והריחני מבחוץ אבל האפל מבפנים. כבר בנאום ההכרות של לוצו עם החבורה, עוד לפני שאנחנו מגלים את הצד המרושע שלו, יש סאבטקסטים של חוסר-אמון. הוא מנהל חברה של צעצועים שנדחו על ידי הבעלים שלהם, נפגעו, ושמחים למלא את תפקידם במקום בו אין צורך בנאמנות – כי “כשהילדים מתבגרים פשוט מחליפים אותם ילדים אחרים”.

בהרפתקאות במעון באז, כמו בכל אחד מהסרטים, עובר משבר זהות שקשור להיותו חייל צייתן וקל לשטיפת-מוח. לוצו וחבריו מתכנתים את באז מחדש בהנפת כפתור כדי שיהיה חלק מצבא המשרתים של לוצו. מעניין לשים לב שגם במצב הזה, וגם ב”מצב הספרדי” שלו, התכונות שמגדירות את באז נשארות זהות - לרבות המשיכה שלו לג’סי.

בהמשך מתגלה לנו בפלאשבק סיפורו המלא של לוצו. גם הוא התחיל בתור צעצוע אוהב (השם שלו הוא קיצור של Lotso Hugging Bear  ), והיתה לו ילדה נאמנה. הפלאשבק הזה מזכיר בתחילתו את הפלאשבק של ג’סי מהסרט השני, אבל עם טוויסט מזוויע אפילו יותר – לוצו וחבריו נשכחו על ידי דייזי הילדה, ואחרי שהם צולחים את המסע חזרה הביתה כדי להתאחד איתה – לוצו מגלה שהוא הוחלף בדוב זהה. הבגידה שהוא חש כל כך גדולה שמהרגע הראשון הוא חייב להנחיל אותה גם לשני החברים שלו, ומתנהג כאילו שלושתם הוחלפו ולא רק הוא. אגב, מעניין לשים לב שקולו של לוצו הוא נד ביטי, קול שמצד אחד משדר חמימות אמריקאית דרומית, ומצד שני מדובר בשחקן שהתפקיד הקולנועי שבזכותו הוא לנצח ייזכר הוא בתור הגבר הנאנס (והנוקם) ב”גברים במלכודת”.

 

(I want one that squeals like a pig)

בסוף סצינת הבריחה המטורפת מהמעון, אנחנו מגיעים לרגע של עימות בין לוצו והנאמנים לו לבין וודי והחבר’ה. יש פה הקבלה מעניינת בין שתי חברות

(Society, not company)

הצעצועים - בשתיהן יש מנהיג ברור, ובשתיהן האידיאולוגיה שלו מחלחלת למטה. אם וודי מוביל את החבורה שלו לפי עיקרון מנחה עיקרי אחד חשוב – נאמנות עיוורת לאנדי – לוצו מוביל את החבורה שלו על פי עקרונות של חוסר-נאמנות, פרגמטיות, אופורטוניזם קר וניצול החלשים על ידי החזקים. בשתי החברות, ברגע שהמנהיג נלקח מהן הצעצועים מתנתקים מהאידיאולוגיה (כמו שאנדי הפריד בין וודי לשאר הצעצועים, כמו כשביג בייבי זורק את לוצו לפח האשפה). צעצועים הם קלים לתמרון על ידי מי שמפגין סמכות כלפיהם, כמו ילדים.

ברגע העימות, וודי מנסה להזכיר ללוצו את האהבה שלו לדייזי, ואת החיים הקודמים שלו. לוצו מסרב לקבל את העבר שלו, והעימות שנוצר בינו לבין ביג בייבי – שכן זוכר את ה”מאמא” שלו בתור דמות חיובית – פותר את הקונפליקט.

יותר מעניין מכך – נרמז פה עוד קשר בין וודי לבין לוצו. למעשה, אני חושב שוודי מתחיל להבין פה את ההשלכות של חוסר-הביקורתיות שלו כלפי עצמו. אפשר לטעון שלוצו התחיל את המסע שלו כמו וודי, אבל כיוון שהוא לא הצליח להשלים עם זה שאהבה היא משהו שיכול להלקח ממנו ובמקום זאת אימץ את הכעס ואת המרירות – הוא נעשה מרושע.

בסצינת המשרפה אנחנו רוצים להאמין שלוצו בכל זאת חזר בו מדרכיו המרושעות, אחרי שוודי ובאז מסכנים את עצמם כדי להציל אותו. אבל ברגע שהוא מוצא את עצמו עם ידו על העליונה שוב – הוא מנצל זאת. לוצו נשאר אופורטוניסט עד הסוף, ווודי נשאר נאמן לחבריו עד הסוף. כאמור, לפני שלוצו עוזב אותם למותם הוא מסנן את המשפט “איפה האנדי שלכם עכשיו?”. ברגע שקשה לתאר במילים, הצעצועים מחזיקים ידיים ומקבלים את המוות. אחרי כל מה שהם עברו נראה כאילו שאין כבר בשביל מה להלחם. הם ניצלים בדקה התשעים על ידי החייזרים הירוקים של פיצה פלאנט, ומעניין לשים לב שגם הם, בסופו של דבר, רק הלכו בעקבות התכנות הקלאסי שלהם – האמונה ב”זרוע”.

גם אחרי שהם ניצלים ממוות, וודי מסרב להכנע לזעם וכששאר הצעצועים רוצים לכסח ללוצו את הצורה הוא אומר להם שלוצו “לא שווה את זה”.

 כשהצעצועים חוזרים הביתה, וודי רואה את אנדי נפרד מאימו בדרך לקולג’. הרגע האנושי הפשוט הזו, בו אמא של אנדי אומרת לו “הלוואי שהייתי יכולה להיות איתך תמיד” – סוגר לוודי את המעגל שחיכינו שייסגר מתחילת הסרט. ברגע של מודעות עצמית שיכול היה להגיע רק אחרי הטראומות שהוא חווה, וודי מבין שמתוך האהבה לאנדי הוא חייב לשחרר אותו, ומניח פתק על הקופסא שקורא לאנדי לתרום את הצעצועים לבוני הילדה.

בויתור של וודי על אנדי הוא לא רק הצליח לתת לעצמו ולחברים הזדמנות נוספת לאהבה, או “ילדות שניה” אם תרצו – אלא גם לאנדי בעצמו, שבעזרת בוני משחק עוד פעם אחת עם הצעצועים איתם הוא גדל. סיטואציה שלא היתה יכולה להווצר אם וודי לא היה מצליח להתגבר על ההרגלים האובססיביים שלו.

 הסיום של הסרט הוא עוד דוגמה ליכולת של יוצריו ליצור הזדהות רגשית עמוקה עם הדמויות גם כשאנחנו לא באמת מסוגלים להקביל את הסיטואציה בה הן נמצאות לחיים שלנו. לרגע אנחנו רוצים לחשוב שהחיים עם בוני יהיו קצת כמו מעבר לבית אבות, או הקבלה אחרת מהחיים שלנו. אבל הרי הצעצועים לא באמת מזדקנים. החיים שלהם עם בוני יכולים להיות מלאים לא פחות מהחיים שלהם עם אנדי, ולהיות בסיס לעוד טרילוגיה/ספין-אוף טלוזיוני של שש עונות. ועדיין – יש בסצינה הזו עילוי של סגירת מעגל, של השלמה עם ההתבגרות ועם הפרידה מאלמנטים בחיים שלך שחשבת שמהווים את כל המהות שלהם. לאלמנטים האלה יש אפילו יותר משמעות כשאנחנו חושבים על המסע שהדמויות האלה עברו מאז הסרט הראשון, ועל כך שגם בשבילנו לא היה רגע אחד שבו דמיינו שהחיים בלי אנדי יכולים להיות מספקים עבורם כמו החיים איתו. גם אנחנו, במהלך שני הסרטים הקודמים, שוכנענו שאלה החיים להם הגיבורים האלה נועדו. וגם אנחנו היינו צריכים את הריקוד האחרון הזה כדי להשתכנע שאפשר להפרד.

לסיכום: מר פריקלפנטס שולט.

(You rock my world, Mr. Pricklepants)